הבוקר הזה, בשונה מבקרים אחרים, מתרחש בעיר זרה, כאשר גופי דואב מהשמש היוקדת.
בבוקר אני אני מתחיל את הריטואל הקבוע, מתרומם מהמיטה, גורר את עצמי אל חדר האמבטיה, מוריד את מכנסיי ומתרוקן, מסתכל על איברי החצי תפוח חופשי, תזכורת לחלומות הנעימים שפקדו אותי דקות לפני ההתעוררות. במטבח, אני שובר שלוש ביצים אל המחבת, האוויר הקריר מצליף בי, בעורי והמטבח, אמנם לא בעל חלון פנורמי אבל שני כיווני האוויר מספיקים כדי לעורר אותי בנקודות היפות ביותר, לגרום למוחי להתפזר וכאשר אני מגיע לשלב שאני חותך את הפטריות והעגבניות, איברי מגורה במלוא הדרו, מבוייש מהמיניות שלי שלא נותנת לי מנוח, שמשתלטת עליי, שכובשת ובוטשת אותי. אני לבד במערכה, אני שורד, אני אשרוד.
בקרוב אשתה כוס קפה עם סיגריה ליד. בקרוב אשתה קצת אלכוהול, להנעים. בקרוב אגע, אלטף. בתקווה. או שאחזור לעולם הקר, המנוכר, האפל, עולם של מעטפות קטנות ומיותרות. עולם של עיגולים, עולם של צורות דומות.
ממש בא לי שיער שחור ארוך וגולש, ליידי, אוכלת את האוכל הטעים שלי. יש לי נשמה של טבח. של מאכיל, אני אוהב שנהנים מהאוכל שלי. בא לי לכתוב גם, לעשן ולכתוב, על גג העולם או גג הבניין או גג הרכב, רק שיהיה גג.
היום הזה יהיה מזעזע. עדיף היה להישאר במיטה.
