רומביקוסידודקהדרון בעולם של מעגלים מושלמים.

מה נראה לך שאת עולה לאוטובוס, מתיישבת לידי על המושב האחורי, מניחה את רגלייך המושלמות על הכיסא הריק לפני, בזווית שאוכל לראות את כפות רגלייך היפיפיות עם הלק השחור, מידי פעם מזיזה אצבע שתיים, עושה את עצמך מתעלמת מקיומי או שקועה בטלפון שלך, מסיטה מבט לעברי מידי פעם ואני רואה חצי חיוך מבצבץ בין השפתיים שלך. כפות הרגליים שלך עייפות ואני רואה אגלי זיעה קטנים על פנייך, כנראה רצת כדי להגיע לאוטובוס הזה, התיישבת בהצהרה בומבסטית ביותר והנחת את כפות רגלייך בהתרסה, בידיעה שאבהה בהם, שיבהו, את מסתכלת עליי יא מנוולת שאת ומחייכת, כשהאוטובוס עוצר את מתרוממת, מסתובבת אליי כאשר עין אחת על בהונותייך והשנייה על עינייך ובאה לומר משהו, מחייכת חיוך צחור ויורדת מהאוטובוס ומשאירה אותי שם לבד. ללב שלי ייקח עוד 10 תחנות לפחות כדי לרדת לקצב שנחשב תקין ולא מדאיג.

״מקווה שנהנית״ + ציור של לב על דף קרוע. מתי הססקת להוציא דף?

(מוקדש למיוחד שרק משיחה איתו הצלחתי לצאת מאיזור הנוחות)

הסנפה קלה, עדינה. הריח עדין, קצת זיעה נפלאה. אני מריח את הזין מהכיפה ועד בסיס הביצים, יורד קצת אל מתחת לביצים, הריח משתנה, הזיעה יותר חזקה וכובשת שם, אני מתמכר ותוקע את אפי. אני מזיין את האשכים עם האף שלי, הלשון בפנים ורק מסניף, עושה קולות הסנפה, נלחם בכל מולקולת ריח סוררת שמנסה לברוח מהנחיריים שלי. אני הולך טיפה קדימה, קצה אפי בין פלחי הישבן, הריח שם שונה אבל כובש באותה מידה. אני חוזר לזין (אל הישבן אחזור בפעם אחרת!) וממשיך להתמכר לריח. לאחר שאני מעביר ליקוק-שניים-חמישים וחמש, אני מתרכז שוב בריח. הרוק יוצר, יחד עם הזיעה והעור יוצרים ארומה משגעת לא מהעולם הזה, אני מלקק ומסניף, מסניף ומלקק ואני בעולם אחר של ריחות וטעמים, אני מתמכר לריח ויורד למטה אל הביצים הרטובות, הכבדות והמתנדנדות שחובטות בתיפופים עדינים על פניי, מסניף כל טיפת ריח משם אל תוכי, פנימי, אנוכי שם שייך לזין ללא פנים וללא גוף, רק זין יפה שמפיק ריח משכר, נחיריי מדוגדגים קצת על ידי השיערות ומוחי לא שם, לא בעולם הזה ובטח שלא בעולם הבא, הריח גובר וכובש, הזין עמוד בפי והרוק שלי מתמזג בהרמוניה מצויינת יחד עם כבודו שבפי, הריח רק גובר והרגע, גורלו להינצר לנצח נצחים כבריאת העולם המחודשת.

שימו לי גאג בפה ותנו לי להסניף זין, That's all I'm asking for.

לגמור בתחתונים רק כדי להסניף את הזרע הספוג בבד ולגמור בקול תרועה ואנחת כניעה.

משדרג את הדייט פלאים.

יותר טוב מלאסוף בולים, זה בטוח.

הייתי מסתובב בתחנה המרכזית בתל אביב אם באמת הייתי יודע שאעבור אונס עם סכין.

בגלל שזה לא וודאי במאה אחוז, אמשיך לקמול.

לפעמים אני נתקל במקרה, בשיטוט מקרי של לילה במשהו או מישהו שמצליח לתת לי סטירה הגונה, גם עם כמה מילים ואותיות שכתובות על גבי דף אינטרנטי. הקריאה מתחילה מסקרנות פשוטה, הסטירה עוד לא באה. אני מתחיל לקרוא, מהנהן. ״כן, זה נחמד, אני אקרא עוד טיפה״ וממשיך, ״הוא כותב יפה!, שווה לקרוא עוד״. אני ממשיך והסטירה עדיין לא מגיעה, ואז אני קורא וקורא עוד ועוד ופתאום אני חוטף מבול של סטירות מתוקות שמצמידות אותי לקיר, מפילות אותי לרצפה ואני מבין שאני עמוק באותיות שלו, שבוי שלהן, מקנא בו, מקנא לו, לה, להם, מסתכל ומסניף כל אות, מתמכר במהירות מסחררת עם לחי אדומה מסטירות שובות ומקסימות והמחשבות רצות, המבוכה גוברת והסומק מתפשט, המחשבות משתוללות כאחוזות תזזית ואני גומע מילה במילה, אות אות ומהופנט יותר, הדמעות עולות מהאושר שאני קורא במילים ואני מבולבל, רוצה, מסתכל, תוהה, מקנא, מעריץ ומעריך ומכבד כל כך ועכשיו בא לי לבכות והלחיים אדומות אבל אני מסמיק כי הוא גרם לי להסמיק וזה נחמד כל כך. 

אם כבר יקשרו אותי, שזה יהיה בצווארי, הדוק-הדוק, סופי-סופי.

נגמר הכוח, שתהיה יד על הצוואר, רק שיהיה גם חיבוק שלא יעזוב ולא ירפה.

שאעשה אני או יעשו לי? מה שיוחלט עבורי. 

כל הא.נשים שרואים/ות, מזדהים/ות ומרגישים/ות את הכאב שלי אבל לא נותנים/ות לי לתקוע כדור בראש של עצמי.

זכותי לבחור אם להיעלב.

זכותך לבחור עם לכפות עליי מילים ודעות שלא ביקשתי / דרשתי לשמוע.