רומביקוסידודקהדרון בעולם של מעגלים מושלמים.

אין דבר יותר מרגש מלהרגיש את הבושה בוערת בפנים יחד עם המבוכה הילדותית והזקפה שמשגעת וההסתרה הנדרשת והסומק המבצבץ והאושר שמציף כל חלקה טובה בי.

הקללה שלי היא שאני נוסע באוטובוס לעבודה. לא באוטובוס החמוד הזה של תל אביב אלא אוטובוס בין עירוני, גדול וקר, בצבע ירוק עם מזגן שרולטה רוסית הרבה יותר אמינה ממנו. הטעות שעשית באותו היום הייתה לשבת בחמישיה האחורית, צמוד לחלון בצד הימני. אין לאן לברוח, אין.

לאחר מספר דקות הוא עלה, גבר בגובה 1.9, רחב גוף, שמן אף יאמרו, שחום ובעל פרצוף עצבני. הוא התיישב צמוד אליי, בגלל מבנה גופו יצא שנמעכתי אל החלון כל הנסיעה. הבחור באמת היה ענקי. חופש התנועה שלי היה אפסי, הייתי מוגבל, לכוד בין ההר-אדם לבין החלון ובגלל שחיי בצומת דרכים מסויימת, די הרגשתי הרס עצמי כל הנסיעה והדבר היחידי שסיקרן אותי זה למה הבן-זונה הענק שגם ככה לכד אותי, לא מועך את הזין שלי וצוחק עליי או משפיל אותי מול כולם, או מקסימום דוחף את ראשי על האיבר השמן ומכריח אותי בכוח למצוץ עד שיגמור עמוק בגרוני. לא הייתי מתנגד אם הוא הוא היה מכריח אותי להבריק לו את הביצים כל שעת הנסיעה. כלומר כן הייתי מתנגד אבל הוא בשביל זה פה, לצחוק על ההתנגדות שלי.

הבעיה היא, כשאני הולך למקומות הללו במוחי, גופי מתגרה ויצא שאת כל שעת הנסיעה העברתי בבושה מטורפת וזקפה שתיק המחשב שלי הסתיר כל הדרך ולחיים סמוקות ומחשבות על השמן והענק הזה חופן לי את הזין באלימות כשאני מעוך בינו לבין החלון ללא אפשרות בריחה ונתון לחסדיו.

כשהאוטובוס עצר, אני הייתי חייב לצאת תחנה לפניו, הוא ביקש מהאישה בכיסא ליד לזוז כי ״החמוד צריך לצאת״ וכשאני יצאתי, עשיתי הכל כדי להסתיר את זקפת הבושה שלי ממנו ולא להסתכל בעיניים שלו. 

אני חושב שאתחיל לשבת במושב האחורי צמוד לחלון יותר ויותר.

הכיבוש היעיל ביותר נעשה עם זין עומד, רותח ומתוח אשר בוטש באסופת חורית שהיא את עד אשר מתרחשת הכפייה האולטימטית והבהונות מתעקלות והופ, הפסדת.

אין תקנה, אין לתאר. 

אני זוכר את מספר החדר. אני בא.

תתכונני להפסיד.

כתם דם על החולצה.

כתם פחם אחרי יום עבודה.

כתם של עט, על התעודה.

כתם של יופי, של תודה.

כתם בהיר, סוֹפֵר יהיר,

כתם של אושר.

איש כועס, הכעס דורש,

זוהי שעת הכושר.

כתם של דם, ביום סתיו בהיר,

שלך יקירה, מרוח על קיר.

אני אוהב אותך.

ט.ל.ח.

כמוטיב חוזר שאני בז לו בכל כולי וכוחי ומעודי, אני רוצה לפדות אותך על מזבח החשקים בטקסט נטול יומרות.

את זוכרת את הסכין החדה, החבלים השורפים, הנפש הבוערת, הכוס הנוטף? 

את זוכרת את הנפילה, את הפחד, את ה׳התקף לב׳, את הנחמה כשהכל נגמר?

את רוצה שוב חיבוק ונשיקה על האף? 

את רוצה כירבולון?

את רוצה להיות הכפית הקטנה?

אין בעיה. בסדר. קודם אני אשחט אותך כחלק מהריטואל שלי, אפדה אותך על מזבח האל. 

ואז כירבולון.

הבוקר הזה, בשונה מבקרים אחרים, מתרחש בעיר זרה, כאשר גופי דואב מהשמש היוקדת.

בבוקר אני אני מתחיל את הריטואל הקבוע, מתרומם מהמיטה, גורר את עצמי אל חדר האמבטיה, מוריד את מכנסיי ומתרוקן, מסתכל על איברי החצי תפוח חופשי, תזכורת לחלומות הנעימים שפקדו אותי דקות לפני ההתעוררות. במטבח, אני שובר שלוש ביצים אל המחבת, האוויר הקריר מצליף בי, בעורי והמטבח, אמנם לא בעל חלון פנורמי אבל שני כיווני האוויר מספיקים כדי לעורר אותי בנקודות היפות ביותר, לגרום למוחי להתפזר וכאשר אני מגיע לשלב שאני חותך את הפטריות והעגבניות, איברי מגורה במלוא הדרו, מבוייש מהמיניות שלי שלא נותנת לי מנוח, שמשתלטת עליי, שכובשת ובוטשת אותי. אני לבד במערכה, אני שורד, אני אשרוד.

בקרוב אשתה כוס קפה עם סיגריה ליד. בקרוב אשתה קצת אלכוהול, להנעים. בקרוב אגע, אלטף. בתקווה. או שאחזור לעולם הקר, המנוכר, האפל, עולם של מעטפות קטנות ומיותרות. עולם של עיגולים, עולם של צורות דומות.

ממש בא לי שיער שחור ארוך וגולש, ליידי, אוכלת את האוכל הטעים שלי. יש לי נשמה של טבח. של מאכיל, אני אוהב שנהנים מהאוכל שלי. בא לי לכתוב גם, לעשן ולכתוב, על גג העולם או גג הבניין או גג הרכב, רק שיהיה גג.

היום הזה יהיה מזעזע. עדיף היה להישאר במיטה.

על המיטה, בבית לא שלי, בעיר זרה, מקבל החלטות.

כמה שאגדל, כמה שאתפתח, תמיד אזכור את הטעויות ואלמד מהן.

-תודה, על כל השיעורים.

(מה, ציפיתם/ן לפוסט ראשון מחרמן על זיונים ודפיקות והשפלות וסשן ותובנות פילוסופיות עמוקות אחרי הגרון העמוק והזרע היבש על הפרצוף?

אז ציפיתם/ן. זה יגיע בהמשך. בכל זאת, הכתיבה היא עבורי ולא עבורכם/ן. ברוכים/ות הבאים/ות)