1# . מחשבה ראשונה: על חלונות ודלתות
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את הפרצוף של האקס שלי כשביקשתי ממנו לתת לי סטירה. את הגועל שהיה לו על הפנים. לכי תסבירי לבחור אשכנזי מבית טוב למה הסטירות שלו יגרמו לי לאהוב אותו יותר. לכי תסבירי לו שהאהבה הפשוטה הזאת שלו לא מספיקה לי. ולמה לא משנה כמה אני אבקש ממנו להוכיח לי שהוא אוהב אותי, כמה שאני אמתח את הגבול, עד שהוא לא מתאבד עלי אני לא משתכנעת וזאת לא אהבה.
ואז דפקתי את זה. כמו שדפקתי את כל האהבות שבאו אחריו.
אז הפסקתי לאהוב בצורה הפשוטה שהכרתי. זה לא הגיע לי וגם לא רציתי בזה. לא יכולתי להכיל את האהבה שלהם ומאידך גם לא את שיברון הלב שהתלווה לה. כי הוא תמיד מתלווה ולמדתי שאין סופים טובים.
הייתה לי דלת ענקית כזאת שהיה רשום עליה "אהבה" באותיות ורודות עם פרחים מסביב והיא נסגרה לי.או שאני סגרתי אותה. ככה או ככה היא כבר לא קיימת.
אומרים שכשאלוהים סוגר דלת הוא פותח חלון. נדוש ככל שזה נשמע התחלתי לחשוב על כל החלונות שנפתחו לי לאחרונה. החלונות האלה, או הגברים האלה, האהבה שלהם אחרת. והמשחקים האלה- כך חשבתי לפחות, לא מחייבים אותי לכלום.
מצאתי לי מרחב שבו אני יכולה לאהוב באמת כמו שאני יודעת אבל רק לכמה שעות, ודי. ושמרתי על עצמי .באכזריות אמנם אבל שמרתי.
ושכחתי את האהבה הרגילה הזאת שהייתה לי פעם. שאולי סלדתי ממנה אבל הייתה חלק ממני.
החלון האחרון שנפתח לי,( אני לא יכולה לקרוא לו דלת כי אי אפשר באמת להכנס ) לא ייתן לי לעולם את האהבה שהאקס שלי מפעם נתן לי.
לא . אני גדולה עכשיו, פתאום המאהבים שלי מגיעים בדמות נשוי או גרוש או רווק עם ילד או זוגיות פתוחה ,וכלום כבר לא פשוט.
בעולם השליטה החלונות האלה נפתחים לי מקושטים בכל כך הרבה מטענים שאין סיכוי שמערכת יחסים כזאת תהיה פשוטה.
ואני מתחילה לתהות עם עצמי ; לפני חמש שנים ישבתי בחדר של האקס שלי, כשאמא שלו מכינה לי קפה בקומה למטה, שומעים רדיוהד ומדברים על מה נלמד באוניברסיטה ורציתי לקפוץ מהחלון. ליטרלי ישבתי על אדן החלון ואמרתי לו שאני משתגעת ואני עוד שניה קופצת. הרגשתי לא שייכת לסיטואציה. הרגשתי שיש עלי אות קין על המצח וכתוב בענק "רגילה". הקרבתי את הזוגיות שלי איתו ועם עוד כמה אחרים כדי לא להיות "רגילה". כדי לקבל את מה שאני מחפשת.
והחלון החדש הזה, הוא כל כך יפה לי ונכון לי. יש לו תפקיד בחיים שלי אני מרגישה את זה, והקשר הזה, הוא הכל חוץ מ"רגיל". אז למה לעזאזל אני עדיין לא שקטה?!
2#. מחשבה שניה: זה מול זה
אם אעשה "זום אין" על המחשבות שלי, ואנסה לזקק רגע את תחושת חוסר השקט הכללית , אני כרגע צריכה להתמודד מול שני חלונות קטנים אבל משמעותיים שנפתחו לי בחודש האחרון.
האחד, מגיע עם כל הפסיליטי שניתן להעלות על הדעת אצל שולט מנוסה. הוא אמנם מחפש קשר ארוך טווח אבל איתו אני אצליח לשים לעצמי גבול והפרדה. אנחנו מדברים חומר, מדברים פשט. הוא פנוי באמת ורוצה אותי ורוצה לתת לי. הוא בהרבה מובנים כל מה שחשבתי שאני מחפשת בשולט. רצית אהבה אחרת? רציתי אהבה לא רגילה? רציתי זוגיות מעניינת? רצית זוגיות בדסמית? הנה , אומרים לי - קחי. הוא עצמו אולי לא העניין כמו אולי כל מה שהוא מייצג: אדם מעניין, שנראה כמו איש שיחה, ייקח אותי רחוק בסשנים. מה שחיפשתי.
והשני, השני מכיר אותי. בלי להכיר אותי כלל. עם שניהם אני מדברת פחות או יותר אותו זמן אבל איתו אני יכולה להגיד שאני באמת בקשר. רצה הגורל ודווקא זה, אינו פנוי. כי כמו שכבר אמרתי, להכל יש מחיר ואין סופים טובים. כל זמן שאנחנו מגלים אחד את השני אצלי בבית עלי רובצת עננה של אשמה. כל זמן שהוא איתי הוא לא עם המשפחה שלו. מי אני בכלל שארשה לעצמי לקחת חלק בסיטואציה כזאת ? יותר מזה, מי אני שארשה לעצמי להתאהב בכלל במישהו כזה?
הוא לא הארכיטיפ של שולט, אם יש בכלל ארכיטיפ כזה. הוא לא השולט הקלאסי שלמדתי לזהות. הוא עדין, והוא נפש פצועה כזאת אבל גם כל כך שלמה ומלאה. והוא מזכיר לי את האהבות הפשוטות האלה שהיו לי.ודווקא פתאום בא לי אהבה כזאת איתו. כאילו הדלת הזאת עם הפרחים והאותיות הורודות נפתחת שוב בלב שלי ואני יודעת שהוא לא ייכנס בה.
הוא מעמת אותי עם עצמי. הוא טיפול בשוקר חשמלי ללב שלי שחשבתי שויתר. ודווקא הוא, לא יוכל להכנס בדלת שהוא בעצמו גורם לי לבנות מחדש.
אני תוהה כמה רחוק אני אלך עם הראשון וכמה עם השני. אני חושבת שהחלטתי, אבל ההחלטה הזאת הופכת לעול שאולי אני לא מסוגלת לשאת.
3#. מחשבה שלישית: מה חבצלת הייתה אומרת
חבצלת כותבת :
"אני עייפה ורוצה לישון . העיניים שלי נעצמות ואני רוצה להגיד לך לילה טוב. אנשים אומרים לי לפעמים שאני חיה במתח לא רגיל ,שאני מתרגשת. שתמיד כשרואים אותי אני כזאת כאילו כל הזמן משהו קורה לי וכאילו שאני רועדת מין רעד שיגעון ואי אפשר לדעת אם אני מאושרת מאוד או עצובה מאוד".
הייתה לי דלת ואיננה ופתאום יש לי חלונות כפליים , וחלון אחד שהוא גדול יותר מהאחרים, ואני צריכה להיות שמחה בחלקי כי יש כאלה שאפילו צוהר של אהבה אין להם. ואני, שלא ידעתי אם לחתולה שלי אכפת ממני פתאום מרגישה שיש כמות לא מבוטלת של אנשים שאכפת להם ממני. והם לא רגילים , והם שונים, והם כנראה גם לא יישארו לאורך זמן. אבל מה מונע ממני להשאר ברגע האחד הזה ולהוקיר על זה שאני צומחת ומוקפת אהבה?
למה לי ללהטט על הגבול הזה בין אושר לשגעון לעצבות בכזאת מהירות ? להחליט ולהתחרט, לרצות ולסגת.
גם אני כמו חבצלת עייפה. ובכלל, חשבתי שאני אצליח בפוסט הזה לסדר לעצמי את המחשבות. שאולי אם אשים את כל המחשבות האלה בתבנית , אעטוף יפה, אנסה להסביר לעצמי בדימויים ומטאפורות אולי אצליח להבין עם עצמי מה אני מרגישה. אני לא חושבת שהצלחתי במטרתי הלילה.
חבצלת כותבת :
" נעשיתי אחרת, נעשיתי בעיני עצמי יותר יפה עכשיו. יותר יפה. יותר מלאה. יפה כמו אהובה. אבל איזה חיים אלה איתך, כמו רציחה. כמו בקשה בדם. אני אוהבת את היד שלי שכותבת עכשיו , אי אפשר להרוג אותי אפילו בתותחים. אני לא ניתנת להריגה אני כמעט ואיננה ואני לא יכולה להפסיק לכתוב עכשיו ואני נוגעת בפצע והכל השתנה לי. אפשר להגיד שאתה הרסת אותי. או שנאמר שנהרסתי בהשפעת מה שהיה וקמתי להיות "
לילה טוב.