בחודש האחרון אני מרגישה שאני עוברת תהליך מאוד מעניין עם עצמי
ללמוד להפוך אותי -אינסייד אאוט
להוציא אותי החוצה
לתרגם במעשים את כל מה שאני מרגישה ולא לבנות לי עולם פנימי שלם שלא מתכתב עם החיים שאני חיה
אז שמתי את הקולר שלי בפורים
ואת המחוכים היפים שלי
ואת החצאית לטקס....והרגשתי כמו משהו הרבה יותר שלם...
והסתובבתי ככה. בכל יום בסופש הזה מקצינה עוד קצת, ועוד טיפה. בוחנת תגובות..
אני אוהבת להשתמש במיניות שלי ובאיך שאני נראית,לגרום לכל מיני חבורות וניליים להרים גבה, לראות מבטים של בנות,
לזרוק זין...
ולא נתתי דרור אמיתי לכל זה.
וכשמסתכלים עלי בדאנגן בזמן שאני שוכבת עם מישהו בתוך המבוך, אני מרגישה מועצמת, אני מרגישה יפה.
זה זול להגיד ?או לחשוב ?
אז לא באמת התחפשתי השנה, לקחתי ברייק, והרגיש לי הרבה יותר נוח...ואני צריכה לעשות את זה יותר.
לפעמים אני פוחדת מעצמי על כל התובנות האלה.
אני רק בת 25, וצוללת כל כך עמוק כדי לחקור את התשוקות שלי, וכמעט תמיד מממשת אותן.
ועכשיו, שאני מגלה שלאט לאט אני כבר לא מלקה את עצמי,
שכבר פחות אכפת לי מה יחשבו, אני לא יודעת לאן אני עוד עלולה להגיע...
מה אם זה לא ייפסק?מה אם כלום לא יספיק לי ?
אני תוהה
ופורמת את המחוך השחור שלי...
עכשיו, הוא כבר לא מונח בתוך השקית עם האביזרים לפורים,
אלא תלוי בארון כמו שאר הבגדים, מקבל את אותו יחס, וחשוף.
