בכל שבוע יש יום נמוך
בכל יום יש רגעים נמוכים, שעה לפחות
כשאני אומרת נמוך אני מתכוונת
לעצב עמוק כזה שעוטף אותי כמו גלימה
לתחושת ריקנות
לתהיות קיומיות
לצלילה מטה
לשאלות של "למה ?"
לתשובות של "ככה".
זה - יום נמוך.
כשאני ביום נמוך
אני מעשנת
אני לוקחת כדורי הרגעה
אני ישנה
אני עושה סדר ביומן שלי
אם אני מרשה לעצמי ימים נמוכים, גם להם חייבת להיות מגבלת זמן.
מה שמעניין אותי יותר מכל היא האינטרקציה עם גברים שאני צריכה ביום נמוך
טוב, זה די בנאלי, די רגיל, זה לא באמת משנה מי אתה, אנשים רוצים מגע וחיבוק ותשומת לב כשקשה להם.
אבל אני לא רוצה חיבוק.
ביום נמוך, אני צריכה לרדת עוד יותר למטה
למעמקים של תחושת החוסר ערך העצמי שלי
למקומות החשוכים שכבר אין בהם להקות דגים או צמחיה, רק דג מכוער אחד עם המון שיניים ונקודת אור שיוצאת לו מהראש. מכירים אותו?
הדג הזה נמצא ממש נמוך
לשם אני רוצה להגיע.
כי אני לעצמי לא יודעת להגיד די
לך, אני אדע להגיד.
סליחה , אני אתקן , אתה תדע להגיד לי מתי די.
למה אני לא מסוגלת להכיל את החיבוק כשאני עצובה?
למה מה שיעביר לי את העצב הוא עוד עצב?
או יותר נכון, ההמרה שלו לכעס, לאגרסיביות, לכאב פיזי ?
אני לא צריכה טיפול לצורך העניין, או מישהו לדבר איתו.
אני שואלת את כל השאלות הנכונות.
אני יודעת מה צריך לעשות מכאן הלאה,
אני יודעת שאני חכמה.
ועדיין,
מכריחה את עצמי להתפלש בבוץ
לפחות שעה ביום
לפחות יום בשבוע
לפחות שבוע בחודש.
כוסמק.