עת למות עד מחר בבוקר

והיא שעמדה לאהובתינו ולנו
שלא רק בליל אמש עמד עלינו בתשוקתינו
אלא שבכל יום ויום עומד עלינו בתשוקתינו
ואין מי שיציל אותנו מידך

אתמול תקענו יתד ראשונה
אחריה גם את היתד השנייה
הלילה נתקע את השלישית והרביעית,
כי מחר נקדש את היום, נכבס שמלותינו
ונהיה נכונים לברך על אגד מינים.

כבכל ערב חגך - אטפס אל ההר
לקבל את התפארת,
וכשארד
יזדעזע גופך לקול גבורתי הרועמת
מלווה בתרועת שופר.

פעם היתה פה קוסמת
ידעה לפתוח לסגור ולהעלים,
היתה קושרת חבל, מנופפת מקל,
מילים יצאו לה מהכובע
שלטה בכל הקלפים.
התחלפו המנגינות בחילופי העונות
הקוסמת נעלמה, פרחו המילים
את מקומה תפסה אומנית החושים,
המלכה והמלך הוחלפו באנשים.

נניח לרגע שעודנו ילדים

איך היינו משחקים?

אם היינו משחקים קלאס

הייתי קופץ גבוה עד השמיים,

אם היינו משחקים טאקי

הייתי כל הזמן מחליף את הצבע.

בדמקה - הייתי הולך ישר על המלכה

במחבואים הייתי תמיד העומד,

כשהיינו משחקים תופסת

היית גורמת לי להזיע,

ואם היינו משחקים ב'מלחמה'...

את היית השש

ואני

התשע.

בכיור
ליים וזנגביל;
על השיש
משמש ותפוחים;
על שולחן האוכל
חצאי כוסות של  ציר ענבים;
ובמיטה...
קומ-פות.

את ערב-רב של טעמים

בשמיכה שלי יש חורים

דרכם בלילות חלומות מתגשמים.

עת עור השמש מפציע מבעד לשחור,

בצידה השני של המיטה

נגלה עוד חור

שיש למלא.

מקשיב לך בעירום מלא

רק אַתְּ ואני וכל מה שגָּדֵל וצומח, נמתח ומתגלה

פורה ומפרה, פועם ורועם...

בינינו.

ואולי כשאעמוד מולך ביום חגך,

כשאת עטורה בצבעי אביב נעורים

ועל גופי רק בגדים של טיפשים,

אוכל סופסוף להפנים את כל זה

לתוכך.

אני נושם, אוכל, ישן ומדבר
בגוף ראשון
במו ידי מחמיץ את גורלי,
אבל כשאני מצייר, עלייך -
אני מצייר בגוף שני
וכל כוונה מקבלת קיוונון
וכל קו מקבל משמעות.

אני גבר של העולם הישן -
מחפש סדקים
להכות בהם,
מרחיב בלילות
מעמיק בימים
הולם בנחישות
מרכז מאמץ
מתחכך בדפנות
מתיז ניצוצות
עד שייבקע האור
מקצה המנהרה.

עץ לגעת -
פרותיו יפים למראה
בשרם מתוק וענוג
ריחם נישא ברוח,
ומי שיטעם
תפקחנה עיניו
יידע כי עירום הוא
ולא יתבושש.