חוויתי בחיים כמה הצלחות פומביות. אלה רגעים נדירים, כי ברוב המוחלט של ימיי אני כישלון, רכיכה. אבל מאז שהייתי ילד, יש את הרגעים האלה שבאה הזדמנות, ואז אני קצת משקיע, ופתאום ההצלחה היא יותר ממה שדמיינתי, וזה כמו להסתער על דלת פתוחה, ובמקום בו ציפיתי להתנגדות, אני מוצא רק אוויר ריק, וידיים שמושכות אותי עוד יותר קדימה.
ידיים של קהל.
היו תחרויות ומדליות, היו אולמות ומחיאות כפיים. מצחיק שזה כל פעם בתחום אחר. משיג איזה הישג לא חשוב, ואז דועך וזונח.
זה פשוט שלאחרונה עשיתי את זה עוד פעם. ידעתי מראש מה אני עושה אבל לא באמת באמת האמנתי שזה יצליח. אתם יודעים - עם נפש, בלי נפש. קשה לקבוע. ישבתי יום שלם וכתבתי מאה רעיונות במחברת. בחרתי את הרעיון הטוב ביותר, שידעתי שיעורר משהו אצל אנשים - באופן שאי אפשר להתעלם. ואיכשהו יצא שיש לי את סט הכישורים להביא את הרעיון לביצוע. אז שלחתי את זה לעולם ולא האמנתי...
והיה רגע שחשבתי שאני הזוי, כי לא היה שום הדהוד -
ואז התגובות התחילו להגיע.
ואז הן התנפחו והתנפחו לכמויות שכבר לא יכולתי להתמודד איתן.
עשרות אלפי עיניים על הדבר שאני יצרתי. עמודים ראשיים וכאלה.
ומאיפה באו כל האנשים?
עוד ועוד ועוד. זה חומר חי. אנשים אמיתיים עם רגשות ודעות וזה מרגיש אמיתי. והדבר בורח ממני ונהיה זר.
ההתרגשות המתוקה מלווה בסכיזם - פיצול עצמי. הכרה בזה שהנה זכיתי בשתיים וחצי דקות התהילה מול ההמון, ושום דבר ממה שאני אומר ועושה שם זה לא אני. זה רק המשחק המחושב של מישהו שרוצה להצליח ועושה את זה.
אבל איפה הכנות שלי? איפה האופי שלי? מה - כבר להרוס?
אבל בא לי לרכוב על ההצלחה...
אבל זה לא אני אני. כי אני אני אני זה לא זה.
לא-לא.
זה פשוט מדהים אותי, הכוח הזה, שכשהמנוע פועל הוא פועל. ומאיפה באים כל האנשים האלה, כן?
איפה הם היו כל הזמן, ולאן ילכו כשאגמר?
ואז יהיה לי שוב פעם רק אני. בלי לרכוב על המנוע.
רק אני אני אני.