יומני היקר,

אני אחיה בשבילך כי אני לא מוכן שתדעכי ככה. אני אומר לך שאין טעם בעולם אם את לא נמצאת בו ואת בכלל לא שומעת. האהבה שלי היא כלום עבורך. בא לי לשבור ולהרוג את כל מי ומה שגרמו לך להרגיש ככה. ועם זאת אני כל כך כועס עלייך, שאת מתפרקת ככה. ועליי, כי למה לא לכעוס על עצמי? (הכל סיבה למסיבות) ועלייך, שאת באה אליי פתאום, עם זה, ומה נראה לך? שאני לא אשתגע? יש לך מושג כמה את שוברת לי את הלב? וכל מה שאני רוצה בעולם זה לקפוץ על הטוסטוס ולנסוע אלייך. כן, עכשיו, באמצע הלילה. כן, כשמחר יום עבודה. כן, ואני לא אוריד ממך לעולם את העיניים. אי פעם. כל האנשים בעולם יראו אותי ויחשבו: "כמה הוא מאוהב."

ואחיה בשבילך ואך ורק לך. אחיה, כדי שיהיה מישהו שמוכן להרוג בשבילך. וכדי להקים לך בית. וכדי לעשות לך ילדים. בשביל להבטיח שאחרי שהם יהיו פה, את לעולם לא תחשבי שוב לעזוב ולהשאיר אותי בבית הזונות הזה לבד, כי לא תוכלי להגיד יותר שאת לא נחוצה לאף אחד. כי הנחיצות שלך עבורי היא לא פקטור בכלל עבורך. כי אין שום הגיון בזה שאת אומרת שאת מתה, כשאת מרכז העולם.

דמיינתי איך יראה הסקס איתה ובאמת שניסיתי להבין איך זה יכול להיראות. אני יכול לדמיין אותה מאדימה, נמסה לגמרי, בזמן שאני מוביל. מלטף לה את הלחיים, משכיב אותה עם משקל הגוף שלי. גוף אל גוף, לחי אל לחי, בלי הרבה קשר עין. היא נבוכה. אבל היא אוהבת אותי ונמשכת, ורוצה. אני גבר, ובלי הבגדים הגוף שלי רוצה אותה. זה חדר חשוך, הזין שלי מתחכך בה ומחפש.

ואולי היא פתוחה מינית, למרות שקשה לי לדמיין את זה. סקס קינקי, יצירתי, משחקי תפקידים. משפילים את עצמינו, שנינו עושים קולות מגוחכים של חיות. אני נכנס אליה מאחורה בדוגי.

איך זה יהיה לשכב מחובק אליה. האם היא יודעת לבטא או לקבל חיבה? אני יכול לדמיין אותה אומרת שהיא אוהבת אותי? על מה נדבר שעות על שעות על שעות, כמו שיכולתי לדבר (איתך).

אמרו לי שאנחנו מתאימים, אבל האנשים שאמרו את זה - מה הם מבינים? אני ביישן וחרד חברתית וגם היא, ומתוך נקודת המוצא הזאת שנינו יוצאים ומתמודדים עם העולם ביצירתיות ובאומץ - אבל האם זאת סיבה מספקת להתנשק ולעשות ילדים? ראיתי איך היא מדברת עם גברים שמחים ופתוחים יותר, שבאים לעולם מתוך בסיס של ביטחון וחברותיות, איך הרבה יותר קל לה מאשר מולי. אני באמת חושב ששני מינוסים לא בהכרח חייבים להתנשק. יש לי ידידה כבר הרבה שנים שהיא יפהפיה אבל אין לי שמץ של משיכה אליה, כי היא בודדה יותר ממני וזה עושה לי רע. עכשיו, היא לא כמו הידידה. בה באמת יש מוקדי משיכה, באופי, במכלול, ב... "התאמה", מופשטת ואבסטרקטית ותעיד על מה שתעיד.

אבל היא בחורה לא דומיננטית, לא דעתנית, לא וכחנית. היא לא המרכז של החדר. וזה קשה לי. אני לא יודע איך חיים עם מישהי כזאת יראו.

השפת גוף שלה לפעמים נסגרת, ספציפית מולי. ואני לא יכול לדעת אם זה בגלל שהיא מנסה להסתיר משיכה או שאני סתם משליך עליה, וזה בעיה כי מה אם גם הלב שלה נסגר. וכן, אולי כבר יש לי מספיק ניסיון חיים כדי לחפש את זה, ולקרוא אותה, ולפתוח. אבל אם זה תמיד יצטרך לבוא ממני, והיא לא רגילה בטבעי שלה לפתוח - זו בעיה. אנשים שלא אומרים מה שהם מרגישים, שנוטרים, מפחדים או נבוכים מדיי בשביל להיות בשיח שקוף וכנה - זו בעיה. ואני ארגיש בסוף שאני לבד במערכת יחסים (כמו שאת הרגשת מולי).

ואני יודע שלהיות במערכת יחסים כזאת יגרום מועקה.

ואם היא לא יותר אינטיליגנטית-רגשית ממני, זו בעיה. זו בעיה גדולה אם המשקל הוא עליי. אני לא בנוי לזה. אם אני אצטרך לדובב אותה ולהבין אותה כי היא לא מבינה את עצמה, אני אסחט. זה ירוקן אותי. ואם לא תהיה לה קיבולת מספיק מדויקת בשביל לראות אותי, באמת, במערומי, במורכבות שלי, עם כל הצדדים שלי.

ואם אין לה את האש לחקור ולהעמיק ולחקור ולחפור, ולא לשחרר עד שכל הפינות מסתדרות והאינטואיציה הנשית המכשפתית שלה שאי אפשר לרמות או להסתיר ממנה דבר - אם אין לה את הנטיה לא להניח ולא להרפות עד שהאינטואיציה תסתפק ותסתבר, אז (יש לך מושג עד כמה הייתי מכור לרגע הזה, בו כל הפינות התחברו, והתיישבת על האמת, על התמונה המלאה, ופתאום הבטן שלך נרגעה, ותחושת הקלה הייתה יורדת על שנינו. הקלה מספקת. פתאום סיפוק. פתאום קתרזיס ורגיעה. את יודעת כמה הייתי אוהב אותך ברגעים האלה, כמה הייתי מאושר? איך הייתי יכול לפרוץ בצחוק מרוב אושר וקלילות.. בדרך כלל זה היה בשלוש או ארבע לפנות בוקר. ואת הייתי נרדמת תוך כדי המילים. ואני הייתי מחזיק ער טיפה אחרייך, רק כדי לראות את הפלא הזה בידיים שלי, עם חזה גועש מאהבה...)

ומה אם כל זה לא ישתחזר, איתה? כן, נו, מה אם היא בקטע שלי, ואני מספיק בקטע שלה כדי להוציא אותה לדייט. ומה אם זה יהיה בסדר. ואביא אותה למשפחה, אחרי כל הזמן הזה. ונתחתן, והכל יהיה בסדר. אבל לא זה. מה יהיה אז? באיזה שלב אני אפרד ממנה? אחרי שנעשה ילדים? האם זה יספיק לי? רק מישהי כמוה. מישהי שאפשר לפתוח איתה את הלב רק חצי? מה אם אני טועה בהערכה שלי אותה, ויש בה עומק יותר משציפיתי. מה אם היא תתפתח ותהיה משהו יותר. המבטים שהיא לפעמים שולחת, האם אני מפרש נכון - או שזה הכל סתם בראש שלי. מריץ תרחישים היפותטיים כיאה לאידיוט.

קח נשימה ארוכה והזכר לעצמך שזה לא משנה עם (אם) העובד שלך אידיוט והוא הולך להציג מצגת נונסנסית של Claude שהוא לא מבין מילה בא (בה). זה לא משנה - כי אם הבכירים שהולכים לראות את המצגת, גם הם שרופי-מוח שעשו אאוטסורסינג של השכל שלהם לצ'אט{GspotPenisTities}, אז הכל בסדר. הכל טוב במבחן התוצאה. שHרר, שHרר אבא. זה הכל הרי אבל גם רק לחם-לחמעניים. כלומר, חלם-חלמאים. הכל בסדר. הכל סבבה. הכל אש.

הם מכירים אותי כאיש-הצעקות, וקוראים לי "הבנזונה". הם קוראים לי ככה כי אני בן של זונה, ובצדק. אף פעם בארבעים שנותיי לא העליתי חיוך ועוד לא פגשתי בנאדם אחד (מזדיין) שגרם לי לרצות להפר את הרקורד. השיער שלי נהיה לבן בגיל 14 ונשר בגיל 20. ובצדק - אני לא סתם עוד איזה ישראלי מתחפף. אני לוקח דברים בכובד.

אף פעם לא הגשתי משהו שהיה פחות מהטוב ביותר, ואני לא מתכוון לשנות את זה היום.

ללמוד ענווה, הם אומרים. פיטרתי כבר תשעה פסיכולוגים. אני מניאק, ומה לעשות, זה מה שקורה לך כשאתה כל היום מוקף חבורה של אידיוטים.

לכתוב משהו חיובי. אממ, עכשיו נעים לי. עם מוזיקה כל כך חזקה שכל השכונה שומעת. "שיזדיינו" כזה. כל כך חזקה שאני לא יכול לשמוע את עצמי כותב...

שזה ניגוד כה מרענן למוטיב המרכזי של הדמות הנ"ל.

נשר גם עלה הכותרת האחרון, ואת הזוחלים שטפתי באקונומיקה. אני עכשיו כל כך מרוצה. בבזיון הזה, להיות כל כך מטומטם שדבר כה פשוט יכול להשרות כזו נחת. והפרס שלי הוא לכתוב. כן, כן, זה הפך להיות העונג הכי עמוק.

יש משהו אופטימי בניקוי של זגוגית. עם כל תנועת מגב, החושך מתמעט וגדלים חרכי האור. לו יכולתי לחיות בעולם סמנטי של אידיאליזציות - מולטי-ורס סבוך, יונגיאני, ללא זמן או חלל - אני מקנא בחופש שלכם, בניתוק הזה מהפיזיות. אולי אם הייתי לוקח איזה סם. אבל המוח שלי דפוק גם ככה. לא חכם יהיה להעביר אותו מעבר לגבול מוקדם מהצפוי. אפשרות לקרוא לזה העברת אפוטרופוס - אני לא רוצה.

כשלמדתי באוניברסיטה היה בחור קריפטי שקרא ספרים שאני לא הבנתי, ופעם אחת הוא העביר שיעור על ספר שאפילו הוא לא הבין, שהיה זרם תודעה של סופר שהיה במציאות חולה נפש. אז מן הסתם ההקבלה נדרשת. אף פעם לא החלפתי איתו מילה, עם הבחור הקריפטי, חוץ מהפעם ההיא ששנינו יצאנו מבניין אחד והלכנו לכיוון אחר והלכנו אחד ליד השני, והוא אמר לי: "בסיטואציות מביכות לא תמיד חייבים לדבר." והגביר צעדים כדי שלא נלך יותר במקביל.

בקיצור, אני באמת במיינדסט חיובי.

השמש הלבנה הינה שמש כזב. אני לא יודע מה לעשות כשאני מדבר עם אנשים, אני לא מצליח למצוא בזה עניין. הכל משעמם אותי. הם רואים את זה ממני ומיד נסוגים. זה פוגע. איתי לא להתעסק.

לא רוצה לצלול לתוך התהום הזה. היא בולעת אותך כמו אדמה ובוץ. מחול הציפורים שמסתובבות סביב עצמן. כמו זרועותיה של אמא אדמה מושכת אותך לתוך הרחם. בולעת אותך. ותיחנק, ותמות.

מת הפרח שקניתי והחזיק הרבה. מעבר לזגוגית, מאחורי החלון, גומע את סוף השמש שמגיע אליו בשקיעה מבעד למרפסת, לוגם את זקיקי המים שאני מאכיל אותו. הוא החזיק שנה שלמה, ואז היא באה לפה ושאלה איך זה שלא מת לי עדיין. והנה, אחרי יומיים הוא נבל. נפלו עלי הכותרת והם נסחפים בבית, על הרצפה, יחד עם שאר הלכלוך וקוסמוס המזיקים שזוחלים. וגם, על עלה הכותרת האחרון יושב זבוב. הוא שם עוד מהבוקר, ובכוחותיו שותה הוא את דמו של העלה, ולא יקום עד שגם העלה הזה יפול. אפילו אני, בכוחותיי, לא אוכל להזיז אותו. אולי בחר להישאר למות יחד עם הצמח. אבל לא, הוא הולך ונהיה גדול.

בחיי לא הרגשתי בלתי מעניין כמו שאני מרגיש עכשיו. נדמה שכל אדם שדיברתי איתו הצטמק והתייבש גם. באמת שאין לי הרבה לדבר עליו. אני יודע שמות של קטרי רכבת והשנים בהם יצרו אותם. אני יכול להרחיב על כוחות הסוס, מספר הגלגלים. אני יודע לשחזר את הריפוד של הכיסאות ברכבת הקלה בהולנד. אני יודע שאני יאהבו לשמוע אותי מדבר על זה, ובכל זאת, אני מגמגם. כי כאילו הקול שלי עצמו יודע כבר שלא יאהבו אותו. ויודע מהעבר שלא אהבו.

פאק. מה אני אפילו כותב...

הייתה הבטחה אחרת שהבטחתי לעצמי. הבטחה טובה. אבל היא, היא בכלל מסיפור אחר. אוי, המחשבה על סיפור אחר נותנת לי אור וכוח. אוי, הלוא היא קרן של תקווה. אוי, אולי אני בכלל שמח. אוי, אולי בעצם כל הזמן הזה היה לי טוב.

פתחתי עבורה את הדלת וחשבתי בראשי להתבדח: "הרי לך, נסיכה."

רציתי לצייר עבורה שובל של פרחים בדמיון המשותף, לדמיין נברשות מצלצלות,

רציתי שהן ינצצו במיליון השתקפויות בעיניה.

היא הסתכלה סביב ולא הבינה על מה אני שח. באמת שהיא לא ראתה.

נזכרתי איך את היית מנפישה את החדר במיליון אביזרים בן רגע. רק רמזתי,

והזיק בעיניים שלך היה מדליק את כל האורות. וברגע היית נסיכה

מסתורית ורחוקה של המזרח, שגרמה ללב שלי מיד

לגמוע את דרך המשי

להקיף את העולם מהר יותר מואסקו דה גאמה.

הייתי מביא לך ארזים מן הלבנון, ודבש ממלכות שבא,

ובדים סגולים מצור ומצידון,

ושיירות ארוכות ארוכות של ענבר וארגמן מקרתגו;

הייתי מושך אותך בדבש ההוא ומלקק, כמו נער שלומד את האותיות

של עשרת המצוות. וגם של המצווה האחת הקרדינלית:

"ואהבת אישה ועשית לה משכן והפכת את העולם להביאו לה מכל קצוות תבל,

והגית בה ודרשת בה ואהבת בה בביתה שבנית כל ימות חייך עד תפול השמש מכידון החוד."

...את אוהבת אוכל, יין, טיולים (ספרי איפה היית בחופשה האחרונה). מחפשת מישהו עם חוש הומור, אבל רציני, סגור על עצמו, עם שאיפות ועבודה מסודרת אבל שיזרום איתך לריקוד, כי את אוהבת לרקוד! וכן, ספרי לי מה הסיטקום המועדף עלייך. אחייך, אני מבטיח. את תאהבי את השיניים שלי כי הן לבנות וסימטריות. אני יודע שאת רוצה אותן ככה כי אני אחייך ואז כולן יראו אותן, אחרי שאספר בביטחון ובקסם אישי את הסיפור של איך הכרנו, מול החברות או מול אמא שלך. והיד שלך תנוח לי על הכתף בזמן שאת תתמוגגי.

את שואלת איך ידעתי את כל זה? כנראה בגלל שאת מיוחדת. אם היית כמו כולן, בחיים לא הייתי יכול לנחש.

בואי נעשה ילד

ארץ יפה ועצובה, ארץ עזובה. מי ירצה לגור בך כשיש את תל אביב? איך תוכלי להתחרות ברוח החיים השוקק של מרכז הארץ, החיים, הנדלן, הכסף והמסיבות? ומי אלה שיבואו לדור בך - פראים פרועי נפש, עירומים כמוך.

את חושבת שאת מזמינה מישהו הבייתה היום?

די, כבר נשרפת. הקש שלך חלודה חרוכה.

השמיים שלך כלום ריקני עם אופק פתוח וכל האפשרויות פתוחות, כי בהיעדר אהבה מצאת לך אהבה. בהיעדר אחריות מצאת חירות. בהיעדר דרכים סלולות מצאת לך דרך אחת לא סלולה. היא מובילה להכל ואין היא מובילה

כן כן, פשוט להנות. לא מבקש שום דבר אחר. להתרגש מכך שבכלל מתכתבת איתי מישהי. שאני נמשך אליה, אפילו כטיפה הקלה שבקלות. שאולי גם היא, יש לה בי רבע עניין.

שאולי ניפגש, אולי עוד שבוע. לא לחשוב מה יהיה אחר כך. לא לחשוב איך היא תדחה אותי כשנדבר קצת יותר ואז היא תראה את כל מה שחסר. לא לחשוב על זה שאחר כך אוכל את הלב בזמן שהראש מאתר בדיעבד את הרגע שבו ירד לה הספק.

שאולי תהיה יותר מאחת. שאולי תהיינה הרבה. כמה התכתבויות, קצת משיכה, קצת משחק. פלרטוט, השם ישמור ויכבד. כאילו מה? לחיות קצת. לפצות על כל הזמן הזה.

למה אני ככה, השם ישמור?

התכתבנו על סדרות טלוויזיה סהכ, ופתאום תקפה אותי כזאת חרדה ובחילה ושיתוק. לא הצלחתי לענות לה. לא הצלחתי לענות לאף אחד. יום וחצי לא הצלחתי לצאת מהבית. לבשל אוכל אפילו לא. חי כבר יומיים על עוגיות שהיו במבצע בקניה האחרונה. את כל האנרגיות גייסתי כדי לבטל את האירוע בשישי ואז השתקתי את הטלפון. לא מסוגל להציץ בהודעות.

פתחתי מחברת והתחלתי לעשות דיאגרמה של כל מה שאני יודע עליה. זה מעט. פרופיל פסיכולוגי בחצי שקל: "זורמת, קלילה. קצת סאחית. נחמדה מאוד. לא שנונה. ילדה טובה שמחפשת את הפינה שלה לסטות קצת הצידה. משתחררת. אוהבת להנות. הגבר שלך צריך להיות חם. את לא מחפשת אש ולהבה, את מחפשת בית. לא מחפשת תחרות. מחפשת משהו לא ממוקד, אבל שירגיש בסדר."

האם אני חולה נפש?

שלקח לי יום וחצי לענות להודעה. שהתפרקו לי החיים ככה? שאני כל כך חושב ומפחד מהדבר הכי קליל ופשוט? וכששלחתי הרגשתי כל כך הרבה חרדה. שלחתי משהו קצר. שני משפטים. בכוונה לא סיימתי בסימן שאלה. כדי לתת לה אפשרות לתת לשיחה לדעוך באופן טבעי. כי היא נחמדה מדיי בשביל לעצור בעצמה. אז היא דווקא כן ענתה. ועכשיו היא זו שמציבה את השאלות. "מה אתה עושה בסופש?"

שוב פעם לא עניתי.

ושוב פעם אבקש. בשביל מה אתה צריך להכביד עליי עם כל זה? התאבססות, חרדה כל כך כבדה, כזה פחד לפגוע ולטעות. תן פשוט לחיות, אבא. לכולם יש את זה, למה רק לי לא?

בעוד מעט מאוד זמן, אם ימשיך מצבי כמדומיין,

הבטחתי לעצמי את העונג המתוק שבחיפוש אחר מגדל רחוק,

וכשאטפס אל הפסגה, אסיים את החגיגה,

ואזרוק את עצמי, ואראה לכל מי

שרצה לדעת מה זה להיות מרוסק -

לחשוב שאפילו אתמול, נראה שהנני יכול,

להחזיק ביד את זו שתרצה לקרב את פניה אל צילו של זה,

אך אין לאמת בעיה לנפץ את האשליה,

וללא מגע בליבי פגע הסכין שהגיע לקרוע -

ולהוריד אל האבדון אדם ללא אל או אדון,

הו אלוהים, אם אותי ביקשת, למה כך נטשת

אותי בשעה שרוחי נקרעה?

לבד עבדך - אין זו בדיחה.

(השיר לא שלי. התרגום כן. המילים קפצו לי לראש כשחשבתי פתאום איך פעם היה מותר להגיד בשיר פופולרי את מה שהיום בחיים לא יעזו להגיד אפילו לא תחת אנונימיות.)