בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

השם הקודם רלוונטי

השם הנוכחי כבר לא

בבלוג זה תוכלו למצוא הרבה חומר ספרותי לא מלוטש. מהבטן, למקלדת, לאתר. הכל פיקציה, כולל ובעיקר מה שכתוב בגוף ראשון.
לפני 4 ימים. 19 בספט׳ 2021, 0:52

אני גר בבית לבן שקירותיו צבועים לבנים, ולו גג רעפים אדום בו מקוננות היונים. בקיץ יש זבל בשדות, ובקיץ גדלים אבטיחים. בחורף יש יער יפה רחוק, באביב פורחים השיבולים.

בתוך הבית יש קרירות גדולה, חדרים גדולים, גבוהה תקרה. אזורים ואזורים.

אבל הבית מרגיש לי קטן, כי אני לבד בו. וכה לבד אני – ששכחתי את הגודל.

איבדתי קנה מידה, אתם מבינים.

אני לא יודע איזו שנה זו. שכחתי את מראה האנשים. כל יום מכים בי ייסורי האהבה – אהבה שאהבתי מי יודע מתי. מי יודע אם לא המצאתי אותה. בוודאי המצאתי 99% אחוזים ממנה. הרי כל יום כשחושבים, המחשבות משתנות. את זה אני יודע. פעם אנשים חקרו את המוח.

אולי הם עדיין חוקרים, אם הם ישנם.

 

אבל אחרי שקרה האסון, קשה לי להגיד שראיתי מישהו למעט אני. אני חושש שהשתגעתי. לא הייתה זו האנושות שנחרפה – אלא אני שנחרפתי.

אולי אני צמח, אולי אני גופה. אני יודע שיש דברים כאלה.

פשוט קשה לי להאמין שכולם ייעלמו ככה בלי להודיע. כלומר, זה לא כאילו הם יכולים להודיע. או שנאות מהם להודיע. אם אנושות הולכת להיעלם איך היא תדע להודיע? זה פשוט ש... לא היו סימנים. ולמען האמת, אני כבר לא זוכר. אני חושב שמעולם לא זכרתי.

 

יש לי גם תאוריות אחרות. בהיעדר אורחים, אני עובד על כיווני מחשבה. אני חושד, למשל, שזהו ניסוי. חייזרים חטפו אותי. הם שתלו בי מחשבות, זכרונות. הם התקינו אותי בבית תפל ומלאכותי בנוף של שדות תפל ומלאכותי שעושה טוב על הנפש – אבל מזויף -

אני בטוח שהשדות מזויפים!

מה הם רוצים שאעשה – כלומר – למדוד. הרי חייזרים זה הכל עניין של ניסוי עם משתנים תלויים וקבוצות בקרה. אני יכול רק להעריך שאני אחד מתוך קבוצה גדולה של שכמותי – קבוצת שווים – כולנו חיים פה למען איזו תוצאה. אני יכול ממש להרגיש את הסולידריה – מעניין אם כולם חושדים את אותם חשדות שאני חושד – אולי החשדות האלה הן עצמן לב הניסוי. ואז הם מצפים ממני... לעשות מה?

קשה לי להתחקות אחר ההיגיון של חייזרים.

אפשרות ממשית ותקפה היא שאינני בנאדם. רק משום שגרמו לי להאמין שאני משהו, אין זה אומר שאני הוא הדבר. רוב הסיכויים שאינני חי. בוודאי אני צל או רוח של דבר אחר. אני יודע שהיו דרכים לשחזר זכרונות של אדם שנהרג – כל עוד המוח של הנפטר לא נהרס לגמרי בזמן המיתה – היה בכוחם לזמן איזשהו פאנטום – שחזור חלקי של מי שהיה.

אם אני לא טועה, את הפאנטום היו מריצים מאות ואלפי פעמים על מחשבי-על, אחר כך סוכמים ועושים ממוצע. בדרך כלל היו מחפשים משהו. לפעמים את פניו של הרוצח. לפעמים מילות פרידה –

כמה קיטצ'י!

קשה לי להאמין שאני פאנטום. אבל בוודאי – לא אתפלא.

 

אני עכשיו במטבח שלי. המטבח חשוך ומואר. האור מגיע מבחוץ, וכן – אני יכול להסתכל החוצה. זה לא מראה ריק. אכן, יש פה שפע של פרטים. טוב, אולי לא שפע. אבל תמונה יש. כן? אני יכול לראות את השדות ואפילו להרגיש את הריחות שמגיעים (בכל עונה ריח אחר).

חיות, למשל, אין. לא ציפורים ולא חרקים. לא געייה רחוקה של עז, לא קריאה של בז – גם כלב לא נובח. כך, אני יודע, שאני באמת לבד. זה מה שהעלה בי את החשדות – הרי איך זה שכולם ייעלמו מלבדי? הרי אני לא בנאדם? ואם אני כן – בוודאי הייתי צריך ללכת יחד עם כולם – באיזה אסון שזה לא היה שגמר אותם. מקומי עם בני מיני.

 

כשאתה עומד בפני הסביר והפחות סביר – עליך תמיד לבחור בסביר. מבחינתך – הפחות סביר אינו נכון. מבחינתי – הגעתי זה מכבר למסקנה שלא סביר כי הפסוקים הבאים הינם אמת: 1. אינני משוגע. 2. הזכרונות שלי נכונים.

אם אני משוגע, אזי הלוגיקה שלי עצמה משוגעת. האם ביכולתי להבחין בכך מתוך השיגעון שלי – אם אכן אני משוגע? אולי. תלוי בסוג השיגעון. אם יכולות המחשבה שלי פגומות, קשה לדעת מהו הפגם ומתי הוא מופיע. יכול להיות שהאנשים והחיות לא נעלמו בכלל, פשוט נפגעה לי היכולת לזהות אותם, ועל כן, אני תופס אותם כעצים, כיסאות וצלחות. איזו מחשבה מתסכלת: שהצלחת שאני אוכל בה היא האהבה שאיבדתי ביום שחלף מזמן! אם זהו המצב, בוודאי ישנן חוסר עקיבויות בעולם שאני תופס – הרי אם הצלחת אינה צלחת – בוודאי אם אעקוב אחריה מספיק זמן – אוכל להבחין שהיא מתנהגת באופן בו צלחת לא אמורה להתנהג. זוהי תהיה ראיה. אולי אפילו קרן אור של תקווה. אבל.. שוב פעם... אם לא הבחנתי בכך... בוודאי שמצבי חמור. וזה מביא אותי לאפשרות השנייה:

הזכרונות שלי אינם נכונים.

אם אפשרות זו היא אמת, אזי העולם שאני חושב שאיבדתי אינו העולם שאיבדתי באמת. אולי לא היו אנשים מעולם? אולי מעולם לא יצאתי את דלת הבית לעבוד בחברת האדם. מעולם, בימים ארוכים ויוקדים של אהבה, במרומי גבעה עמוסת דשא לא הנחתי ידי על יד אחרה. מעולם לא קראתי שירה תחת תכלת שוקטת, מעולם לא הלכתי לים – כל זה לא היה. רק חלמתי חלום.

 

אני נוטה יותר ויותר להאמין שהשתילו בי זכרונות. ואני לא מדבר רק על הזכרונות הרחוקים – הימים בבית הספר, האוניברסיטה, העצים שמעל הדשא...

אני מדבר על מטא-זכרונות. זכרונות על הזכרונות שהשתילו בי. גם את הזכרונות האלה השתילו בי. כל המחשבות שחשבתי, כל המסקנות שהסקתי – זה מה שהם רצו שאחשוב שחשבתי. למעשה, בוודאי לא חשבתי אותן מעולם. אולי נולדתי לפני דקה. כלומר... נוצרתי.

אני חושד שנוצרתי הרבה מאוד פעמים. אני חושד שמאזינים לי

 

למחשבות

 

ומאפסים

 

מאפסים את הרחובות. כן... אני זוכר שהאנשים איפסו את הרחובות. הו, איך אהבתי את המאפסים. לאפס רחובות אין משמעו לרוקן אותם מאדם. להיפך – מילאו את הרחובות באדם. מילאו אותם באפסים (לכן קראו לזה "לאפס")! אולי היה זה מצעד... אולי היה זה עניין של סולידריות.

אני זוכר שלאנשים הייתה תשוקה רבה לדברים רבים.

 

בתקופה מסוימת בהיסטוריה היו נוהגים להניח איש בתוך אמבט חמים, בחדר חשוך. לקשור את ידיו ורגליו שלא יצא, אבל לדאוג שגופו יהיה נוח. המטרה הייתה לצמצם את הגוף, לצמצם את הגירויים החושיים – לתת למוח להשתחרר. החזיקו אותם ימים, לפעמים חודשים. לפעמים שנים. בהזנה אל תוך הווריד זה לא משנה כמה זמן – אפשר להחזיק אותם כמה שרוצים.

והו... אילו דברים מוזרים קרו עם המוחות שהשאירו בתנאים כאלה! כשהיו מוציאים אותם לבסוף מהחדר החשוך, המוחות שלהם היו מתנתקים מהחושים בכלל. הם נהפכו להיות פשוט קופסא חולמת. קופסא של חלומות. לכל סיבה ודבר, עבור העולם שבחוץ, הם היו צמח. אבל השאלה הייתה, בתוך המוחות שלהם – אילו עולמות הם רואים?

מסתבר, שאחרי סריקות מוחיות נרחבות, סוכם שהאנשים האלה נתקעים בתוך לולאות דגנרטיביות. בהיעדר חושים, העולם שלהם מצטמצם – אבל לא רק זה. לעולם החיצון יש תפקיד חשוב ברגולציה של המחשבות. אפשר לחשוב על המוח כמו סיר שמבשל דייסה שכל זמן רוצה להתמצק. הכל, כמובן, בסדר, אם קיימת כף שבוחשת את הדייסה, דואגת לערבב אותה, שומרת שלא תיכנס למצב מגובש ותקוע. אבל בהיעדר הכף –

הדייסה הופכת לדגנרטיבית.

 

אני מאוד פוחד שזה מה שקרה גם לי.

 

אבל למה? האם גם אותי הכניסו לחדר חשוך עם אמבט חמים? כמה זמן אני כבר מוחזק שם?

הם כבר הוציאו אותי? אולי החושים שלי והמוח עברו כבר ניתוק מוחלט?

 

האם יש אנשים שמתגעגעים אליי? האם הם אלו שהכניסו אותי לדלי?

 

לאחרונה, אני נוטה לחשוב על בדידות. בדידות ועונש – שני נושאים שמתחברים. כלומר, הבדידות היא העונש. לפחות כך זה נראה במחשבה ראשונית.

עשיתי משהו רע, הגיע לי עונש. הבדידות נכפתה עליי. ולאחריה – השכחה. של מה שבאמת קרה לי.

הייתי רוצה לדעת מה באמת קרה לי. ולמה. ועל ידי מי.

זו, כאמור, הייתה מחשבה ראשונית. במחשבה שניונית אפשר להפך את היוצרות. החטא שעשיתי הוא הבדידות – והעונש – טוב... קשה לי לומר מה הוא העונש במקרה הזה.

אני עומד מול החלון ומביט לשדות. היום זוהי העונה של האבטיחים. עוד מעט יבוא הסתיו. השמיים יתחלפו לגשם, העננים יתחילו להוריד. יבואו ציפורים יפות. יהיה ריח של גשם.

אוכל לאכול פסיפלורה.

 

כי אם אני זוכר משהו על האדם שהייתי (והיום אני כבר לא אדם? באיזו זכות ניתן לבטל ממני אדמומיות זו?) – הוא שהייתי אדם שלא בא בחברת אנשים.

נכון, גם בימי האוניברסיטה, אני זוכר את הדשא, אני זוכר את העצים, אני זוכר את הספרים הגדולים שבספרייה, כריכתם שחורה ועורם עבה... אבל עם אילו חברים דיברתי? עם מי הלכתי? עם מי ישבתי לשתות קפה?

כל הדברים האלה נלקחו ממני. אני לא יודע. אני לא זוכר מה הטעם של קפה, פה בבית אין לי...

לקחו ממני את זה.

כל מה שאני זוכר הוא גופות ריקות. חללים ריקים. בחיי, אולי אם לא הייתי מנסה להיזכר, לא היה הזיכרון נמחק.

אילו לא הייתי מנסה להיזכר מציאות אחרת הייתה עדיין נשמרת בתוכי! נושמת. אני מרגיש אותה. את המעט שהם לא לקחו. את המעט שאני עצמי לא שרפתי.

אני שומר, כמו ילד ששומר את הממתק האחרון. שומר אותו אלפי שנים. היום הוא בוודאי אבק. הזכרונות שלי בוודאי אבק. אני בוודאי חול.

אבל כל עוד לא הפכתי אותם, לא ניגשתי אליהם, לא שלחתי אליהם ידי – יש בהם משהו יקר. יש בהם משהו יקר שאסור לחלל.

ואני מבקש – שלא יחללו.

 

אני הולך אל החלון, פותח את הדלת –

 

אני עכשיו נכנסתי הבייתה. אני מניח את הסנדלים בצד. הו, כמה אור יש בכל מקום!

סגרתי את התריס. טריס. תריס.

טוב.

עכשיו אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. להמשיך לחשוב?

המחשבה באה לי בכאב. הייתי מעדיף לעשות משהו אחר. נכון?

הייתי מעדיף לעשות משהו אחר.

לא?

אבל אין לי שום דבר אחר לעשות.

נחזור למדע הספקולציות אם כן: אילו הייתי בנאדם. אילו, אני אכן, הנני בנאדם, ונניח, אם כן, שאינני מת או משוגע. אזי...

... אז איך כל האחרים נעלמו? איך זה ייתכן? איך זה ייתכן שאנושות שלמה נעלמת? חייבים להיות עקבות אם כן. חייב להיות משהו בתמונה שלא מסתדר.

 

אני מסתכל החוצה מהחלון.

 

במחשבה שנייה, אני חושב שאמשיך לחקור את האפשרות של חייזרים. העניין בחייזרים, הוא שהפוטנציאל באמת בלתי מוגבל, ולפעמים, בניסיוני למצות את הסתעפויות המחשבה, הגעתי למקומות באמת אפלים. אבל צריך לזכור, שמוח החייזר הוא מהותית שונה מזה האנושי, אם אפשר בכלל לקרוא לדבר "מוח" – אלא אם כן – כמובן – ישנם עקרונות אבולוציוניים אוניברסליים הכופים התכנסות משותפת של האינטיליגנציה הכללית. אבל מצד שני, ישנן כל כך הרבה ראיות שכנגד

לפני 5 ימים. 17 בספט׳ 2021, 20:50

חלק א בפוסט הקודם

 

הימים היו צילם ההפוך של הלילות. אם כי האור היה ברור יותר, הבהירות הייתה מטושטשת יותר. היה היום כמו תאומו הנטוש יותר של החלום. היום היה מדויק מאוד, הקולות מכוונים, המראות מלאי פרטים קטנים אך חסרי חשיבות – והאוויר היה לא כלום ולא דבר למעט שאריות מהנוזל הזקיק של החלום. היום היה מלא בשאלות שנשאלו ונותרו ללא מענה.

"גונחת", "גוחנת" ו"חתולת" היו שוכבות על השטיחים בפתח האוהל. לעיתים היו יוצאות להעביר את גופיהן על פני הצמר של הכבשים, או לשבת ליד הבאר ולהסתכל על הקרירות ועל המים. "אבא" היה יושב מאחורי הסדינים שעמדו באוויר. "האלתר". "לא להיכנס לאלתר". "האלתר" היה מקום מאוסר וסגור. המקום של "אבא". ב"אלתר" לא היה דבר מלבד "אבא". אפילו לא אורה של השמש. אפילו לא קולו ושמו. כשהיה שם היה כלא היה.

אבל אצבעותיו של אבא הילכו תמיד סביב. לא אלו הנראות – הצמודות לכפות ידיו ולגופו – אלא אצבעותיו האחרות – הפועלות, המתקנות דברים. אלו שחלבו את העיזים וקלעו את האריגים, הידקו את החבלים. הוציאו מים מהבאר.

באצבעות אלה נגע בגופן של "גונחת", "גוחנת" ו"חתולת" גם כשלא היה. וגם בה הוא נגע. המגע הבלתי נראה לא גרם לה לא כאב, גם לא הנאה, אלא בעיקר את תחושתו של "אבא". היה זה דבר נסתר וגלוי, סוד ומתיקה, ליטוף ופולש. היה זה משתק כשזה קורה, נשימתה נעתקת, מוחה קופא ומאזין להילוכו בתוך מעיה.

כשלא היה ב"אלתר", היה יוצא אל השמש הגדולה. לכן היה שמו גם "שמש". הוא היה פורש את גפיו, גדול אל מול היקום. גופו חלב בהיר, חלק ומשוח שמן. שיערו אדמוני, קלוע בצמות. מול הקור, מול החום, מול הרוח, היה דומם כמו אחד הסלעים. כמו נחשים ולטאות ועקרבים. אבל שלא כמו אלה, "אבא" היה יפה בכל קנה מידה. "יופי", כך למדה, הוא כשהעיניים לא מפסיקות להסתכל. עיניה לא הפסיקו להסתכל על "אבא" כל שהיה גופו בגלוי ובעירום. היו בו גודל וקושי ותאורה. היה בעיניו כדי להמריץ את גופה. היה באחוריו כדי להמריץ את גופה. היא ידעה, בידיעה של חלומות, של סודות הרוח, שהדברים שעורר בה "אבא" היו דברים שגופה היה קטן עדיין מכדי להכיל. היא ידעה את דרכם של הפרחים ושל הצמחים וידעה שבתוך הניצן הירוק, הקטנוני, שוכנים עלי הפלא הלבנים שיפרחו עם בוא הסתיו. וידעה שכמוהם כמוה. בתוך תוכה היו מקופלים ניצניו של סוד גדול. ו"אבא", כל אמת שהיה מגשש בתוך אזוריה, היה לש את הסוד. מתבונן במה שנסתר. חושף את ה"מאוד" הגדול שהיה מקופל בתוכה. רועב אליה. רועב אל הפוטנציאל שעדיין לא הכה. רועב עד שגופו התקשה ותנועותיו היו קשות והיא בתגובה הייתה רכה מאוד לכבודו, עדיין לא יכולה לעמוד שווה אל מול ההתקשחות הגדולה, האינסופית כמעט, שאבא רגש עבורה, עבור מה שחיכה בה והוא רצה מאוד – אבל כך היא ידעה להיות – רכה לחלוטין – לא נושמת, לא פועמת, רפויה לגמרי, מפרישה את מעט מימיה, ואבא עם שפתיו עליה, טועם את המעט – צוף ורוד – הנאה ומתנה ואובדן חושים מתוק. כל הדברים האלה היו קורים לפעמים, כש"אבא" היה מתבונן עליה ולא היא עליו.

כשהוא היה מתבונן עליה עם עיניו שבגופו, היו מתרחשות בה התפרצויות קטנות. געש, רעדה. היה זה בלתי נשלט ובלתי ניתן להתחמקות.

 

"אורח".

אף פעם בכל הימים לא קרה שהגיע אורח אל גבול עולמם. עצם הרעיון היה על גבול בלתי-האפשרות. בהיעדר מילים, בהיעדר סיפורים, בהיעדר היסטוריה – במציאות רדופת "נוכחות" ודלה בכל הדברים האחרים – לא היא ולא האחיות לא ידעו מה לעשות או מה לחשוב או להרגיש כשלפתע הופיע מישהו. "אורח". "אחר". "סייר".

הגברים של השממה היו גדולים כמו הירח וכל אחד מהם נשא הרבה שמות וכולם היו נסתרים. לכולם היה ריח וכל ריח היה רחוק. כולם באו עם ידיים שהיו יכולות להרוג או להקים לחיים. כולם ידעו דברים.

כולם היו קשים מאוד וגדולים מאוד. נודפי סכנה תמידית. הייתה זו הסכנה שהיא תלמד לאהוב יותר מכל, ביום מן הימים. לאחר שיקנה אותה הגבר האחר מידי זה שהיה עבורה "אבא". לאחר שגבר זה ייקח אותה על גמלו והאגדה שלה תתחיל.

כשהגיע, נראה כמו כתם על פני השממה. כתם שחור. כמו מה שגורם לשמיים להחוויר, כזה הוא היה. לא היה בו דבר מן השקט של "אבא". היה בו שקט אחר. מוחצן יותר. מסוכן. יומרני.

והיא, בכלל לא היו לה מילים לתאר את כל זה. היו לה רק רמזים עמוקים – כמו שהשורש הוא רמז עמוק בשביל השתיל – צינור אל מים, מינרלים וקדם-מושגים.

כעת, היו בעולם שני גברים. וסכנה גדולה נשקפה משניהם. היה זה כמו שתי שמשות, או שני ירחים. שניים שהם גורמי טבע ושניהם ביחד גדולים מדיי עבור המישור הגשמי. מנוגד ל"יותר מדיי", היה גם כוח אחר, שמנע מהם לכלות אחד את השני – לאיין את כל הקוסמוס בקרב של יסודות קדמוניים. לכוח הזה, היא תלמד יום אחד לקרוא "תרבות", או "חוקים". אבל באותו היום, היא לכדה אותו רק בזווית החושים.

"אני הוא השמש" אמר "אבא", הוא פינה בידיו נתיב, מזמין את האחר להיכנס – כאילו קורע את השמיים. קולו היה יפה כמו מזמורים רחוקים. ומטיל מורא לחלוטין. מעולם לא שמעה אותו מדבר באמצעות גרונו עד שהיום ההוא בא.

"בשם האלים העתיקים" אמר הגבר האחר. קולו עמוק, גרם לה לראות מחילות עמוקות, מים משתכשכים – מדרון עם אבנים נופלות פה. והגבר החל למנות שמות ודברים שהיו מעל לראשה באותו יום.

אחרי חילופי דברים שהרגיש כמו ריקוד מתוכנן, כמו דרכן של הציפורים השחורות לחוג אחת סביב האחרת, משהו נפתח. היה זה פתח לא בטוח, לא יציב. פתח מאוד טעון.

דרך הפתח הזה נכנס הגבר האחר.

הגבר עבר ליד הבאר, ליד הכבשים. מאחורי אחד הוילונות התחבאו שלושת האחיות, ואילו היא, היא נשארה על השטיחים בפתח האוהל. הגבר האחר חלף לידה ולא הביט בה כשנכנס. לא היה בו דבר מהדברים ש"אבא" גרם לה להרגיש, ואיך שהוא התבונן בה. הגבר החדש היה כמו טעם מסקרן שהיא לא הצליחה ממש להריח, והיא רצתה לטעום ולטעום. ועם זאת – סכנה!

התרחקי!

הישמרי!

אבל גם סקרנות.

הגבר האחר הביא איתו דבר ש"אבא" רצה. היו אלה פניה של אישה, לכודה בתוך אבן. הניח אותו על השטיח ביניהם. "אבא" פתח את אחד הארגזים האסורים, הוציא דבר שהיא לראשונה ראתה באותו יום: זהב, תכשיטים, נפט שחור בתוך זכוכית מבהיקה.

הגבר האחר מחה בידיו. הסיט את מבטו מההצעה.

"אז מה –" שאל "אבא", "מה המחיר?"

"שלוש." אמר הגבר האחר. "ארבע." התחוור לה, בפרפור פתאומי, שהוא מדבר עליה. עליה ועל האחיות.

"אחת." אמר אבא.

"את המובחרת."  אמר השני.

הם הסתכלו עליה. שניהם הסתכלו בלי להביט. מבטיהם כמעט הרגישו זה את זה. כמעט נשכו אחד את השני. והכל התרחש על עורה המעקצץ.

"אבא" השתהה זמן ארוך. היא הרגישה את "אבא" לא מרוצה. ארשתו ריצדה עליה אבל לא נגעה. לא השתהתה. כאילו כל מעשה שהיה עושה ברגע אחר, היה כעת לא נכון. כבר לא נכון. אולי לעולם יהיה עוד בלתי אפשרי.

"אבא" ישב שם כמו אחד שאי אפשר לכופף את ידו. "אבא" היה דבר שאי אפשר לכופף. המוחלטות שלו היה כמו הכוח שגורם לאבן ליפול, למים להתאיין, לפרחים לפרוח. כל פעולה שעשה נעשתה מתוך כורח מושלם, מתוך שקט מופתי, היה זה כמו מים הפוגעים בראש הר ומחליקים אל הצד אליו מוביל השיפוע – באופן הזה "אבא" החליט כשהחליט.

"קח את הילדה." אמר.

"מה השם שקורא לה?" שאל האחר.

"כָּלָבִּית." אמר "אבא".

ללא השתהות מיותרת, בא הגבר הזר, לקח אותה, הניף אותה, שם אותה על כתפו. מישש את חמוקיה, את ישבנה, סובב את פניה, חשף בפניה את עינו – עין שחורה – כמו אבן געש. שלא כמו "אבא", שהתהלך כמו פלא הטבע, היה החדש לבוש בגדים רבים שהיא לא ידעה את שמם או את שימושם, אבל הם שרטו את עורה וגירדו בה. הוא נשא אותה והיא ידעה שהיא כמו אחד החפצים – הכד בו מילאו את המים, החבל שהחזיק את הוילונות באוויר, העשב שלעסו הכבשים בשיניהן החורקות. כך, ישתמש בה החדש כשיהיה בא צורך, כמו שידיו השתמשו בה עכשיו – גופה ידע שהיא הולכת לעבור חילול גדול והתכונן לקבל את מרותו.

לפני 5 ימים. 17 בספט׳ 2021, 18:09

הרחק, הרחק במדבר הגדול. אחרי ערי הנבטים ואחרי עיר הנמל האדומה שעל הים הצר. הרחק מעבר לצריף הכשדים והצל ששוכן ממעל. הרחק על פני האוהל ועוד – ועוד הרחק. שם, שכבה היא בקור ובחום של מימיה היא.

היו לה שלוש אחיות – "גונחת", "גוחנת", ו"חָתוּלָת". היה גם את מי שקראה לו "אבא", או "שמש". היא זכרה את הריחות שלהן ואלו הם הדברים שהיו טבועים בה מבראשית. שלושתן הדיפו את ריח "מימי הלילה", שהיה חריף ומתוק, דחה אותה אבל גם ניחם. בלילה, כשהצטופפו ארבעתן עם "אבא", הפרישה גם היא את מימיה. בלילה, מתחת לעורות הכבש הכבדים, ריכוז הריחות גרם לה סחרחורת. הגופים של כולם היו חמים אל מול הלילה הקר. הגופים של כולם היו לחים אל מול יובש המדבר. הגופים של כולם היו חלקים אל מול חספוס האוהל, החבלים וכפות הגמלים.

"גונחת" הייתה מטפסת ועולה על "אבא". "גוחנת" (לעיתים: "מתייפחת") הייתה מתחככת בו מהצדדים. "חתולת" הייתה מלקקת את רגליו, שהיו בעלות ניחוח עשיר – קשות וגדולות למגע. הכל נעשה בצפיפות קטנה מאוד, ולכן היא ידעה את הגופים שלהם את היטב. את הנשימות המיוחדות של הלילה. את כל המקצבים.

הא הייתה נופלת פנימה והחוצה מן החלומות, שהיו מלאי רוח וחיות כבירות-פרווה. לפעמים הייתה נתקעת ונשארת תלויה על הגדר שבין לבין. "אבא" תמיד היה יודע כשדברים כאלה היו קורים. הוא היה אז שולח יד למשש אותה. והיא – לא יכולה לזוז – עדיין משותקת את שיתוק אלו שישנים – הייתה מרגישה את עיניו של "אבא" – עיניו האחרות – אלה שלא נעצמו – משוטטות בארצות החלום שלה, שואבות את הנופים, שותות את מתיקות הרוח, מתפרעות בפרוותן של החיות – מתפלשות בבשר ובטעם - זמן שידו של "אבא" הייתה ננעצת עמוק בין ירכיה, עושה פצע וחורים.

לפני 5 ימים. 17 בספט׳ 2021, 17:37

והאמת היא כזאת – אני מניאק. אני כל הרוע שקיים באדם. זוהי האמת שלי. אני לא מרגיש טוב כשאני כותב את זה, אבל אני מרגיש אמיתי. אחרי עשרים ומשהו שנים שאני חי וכשאני מתבונן בעצמי ועושה חשבון נפש – אני הזבל.

עם כזאת זנאה עצמית איך אפשר לבקש לאהוב – או להאהב? אני נאלח. מתנקש, מתאבד. זבל.

אני הזבל!

אני מסתכל סביבי וכל מה שאני רואה הוא עיניים שחורות ואף דומם ויד מכה. הם כולם נרצחו על ידיי – וכן – זו היד שלי – היד שלי שמכה את כולם. איך לא ידעתי את זה? איך לא הבנתי את זה? איך לא ייחסתי לזה חשיבות?

האם הם אמרו – או שפחדו? האם האמינו – או שהוניתי גם אותם?

והלוואי – הלוואי והיה בי שביב של חרטה – שביב של בכי. כמו שאמר אברהם לאלוהים בפאתי סדום – תנו לי רק צדיק אחד.

הוא פנה לאלוהים ברבים. "תנו לי". לא כי אלוהים הוא פנתיאון – אלא כי חרון אפו של אלוהים – כשהוא רע עליך – זהו רוע שבא בחבורות.

לפני 6 ימים. 16 בספט׳ 2021, 21:55

 

 

את המעגל. שְׁבוֹר, נפץ.

שְֹרוֹף.

פזר את החול על פני האבוקות. את האבקה, את הצנצנות.

כבה את הגחלת שהחזיקה אותך חולה. אמור שלום

לגידול שהרקיב את ליבך – והשלך אותו.

 

קרע קוב מבשרך והשלך אותו.

 

התהלך חופשי וּפְרָח.

לפני שבוע. 14 בספט׳ 2021, 20:57

האם זה עושה לו טוב להיות כבול אל האישה ההיא? כי כל פעם שאני מסתכל, נראה שהחסרונות עולים על היתרונות. כבר חמש עשרה שנה: היא רוצה, היא לא רוצה. אוהבת, לא אוהבת. מתנשאת, מגעילה, לא מתנשאת, לא מגעילה.

האם היא יודעת להיות מתוקה? לעשות טוב? אני רק יודע שכל הזמן היא תוקפת. לריב, להתווכח. לקטול.

היא אף פעם לא תיתן לו להיות שם בשבילה באמת, ובכל זאת – לנסות הוא ימשיך לנסות. האם הוא בכלל מבין מה קורה פה?

כמדומני – שלא.

 

האם יש אנשים שחיפוש האהבה העלה איתם חסד? שמעתי סיפורים, קראתי עלילות. ראיות מהחיים מצאתי – פחות. על כל אלו שאני נוגע בהם, אני יכול להגיד: אנשים אלו מביאים צרות. צרות יותר מתועלת. וככל שמתקרבים: אף יותר צרות ואף פחות תועלת. האנשים בהם אני טמוע הם חסרי איפוק, מהירים להגיב, איטיים לחשוב. חסרי חן בהתנהלותם.

מתוך חוסר השקט הפנימי שלהם, ימררו את חיי סובביהם. אנשים שלאהוב אותם זו טעות, ולהיות כבול אליהם – טעות אף יותר גדולה.

ולהיות כבול באהבה – טעות מכופלת.

ובכל זאת, נראה שאף פעם אף אחד לא משכיל לעשות את הבחירה הקשה מכל אך הנכונה – לחתוך.

לפני שבוע. 14 בספט׳ 2021, 10:45

פרדריק הוא תופעה שאין שנייה לה במוזיקה. כל כמה שנים אני חוזר לרפרטואר שלו ומאזין לכל היצירות. זה כמו לנסות לתפוס מים. כל מוזיקאי אחר מנסה לתפוס את המים באצבעות גדולות, נחושות, או באצבעות רכות, מכוונות. אבל פרדריק – הוא מתחמק מהמים.

אף אחד לא יודע להתחמק מהמים חוץ ממנו.

כל המוזיקה נופלת לתוך הקטגוריה של הגדרות. עד כמה שתנסה להיות קלה ואוורירית, היא עשויה מחומר. פרדריק הוא היחיד שיודע לברוח. המוזיקה שלו נשמעת כמו חומר, כי היא תמיד צמודה אליו, אל החומר. אבל היא תמיד חומקת ממנו.

המוזיקה של פרדריק, החומר רודף אחריה. היא פשוט בצד ההפוך. תמיד בצד החשוך. תמיד איפה שהעיניים של החומר לא מופנות. כמו טיפה המחליקה בצידו התחתון של מעקה ארוך – המעקה לא יתפוס אותה. איך היא הגיעה לשם זוהי כנראה טעות.

בוודאי כרוכה בדקויות שגם אני איני מסוגל לתפוס.

לפני שבוע. 13 בספט׳ 2021, 13:32

כי אני צריך שתהיי תחת מעצבן בשבילי. תהיי זונה. מניאקית. מפונקת ואגואיסטית ופריווילגית. תתריסי בעצמך. תנענעי אותו. תנענעי כאילו את לא יודע מי. תתחצפי אליי. תהיי ביץ' קרה ומיזנתרופית. תברחי כדי שאוכל לרדוף אחרייך.

תני לי לתפוס אותך ואז תברחי. תברחי שוב. תגרמי לי לתפוס אותך ולהכאיב. לעלות עלייך. לשטח. לפרוס את הגוף שלך על הרצפה. לאט, בסבלנות ובתקיפות. כי את שלי. אני דואג לסחורה שלי. אני שומר עלייך בלטיפות ונשיכות.

אני אכניע אותך לא רק באמצעות כוח, גם באמצעות זמן. אני אשכב עלייך עד שתהיי מוכנה. הגוף שלי מועך את כל איברייך. אל תדאגי, לי זה נחמד כאן. אפילו נחמד כאן מאוד. הנשימות שלך תחתיי. הנסיונות החמודים.

בחיי שאת משגעת אותי -

את יכולה להגיד מה שבא לך. שאני מכאיב, שאת שונאת אותי. שאני פחדן. גיבור על חלשים. שאני לא גבר אמיתי. את כל הדברים הקבועים.

אני אגיד: "את יודעת מה היית היום? תחת מעצבן."

הבגדים שלך יישמטו ממך. אני אשכב עלייך, מרתק את גופך, אדע לזהות כל רגע של חולשה או חוסר ריכוז. איבדת רגע: איבדת בגד. ככה הדברים עובדים.

בסוף תיכנעי כמו שסוכם מראש בברית בין הדנא שלי לשלך. את תתחילי להגיד לי כמה את אוהבת, כמה את משרתת, כמה את תלויה. שאת ספה, כיסוי, מדרס - עבורי. שאם אני החוד אז את רוצה להיות הבד שנקרע. להגיד את הדברים המביכים שלך עם הקולות המעצנים, והגוף שלך ייפתח עבורי ואני אכניס לך אצבעות אל האיברים הפנימיים.

ואז אנחנו נפרק אותך יחד – אבא ואמא בשותפות רעה עושים מעשים מהירים של סדום. ואני משוגע אחרייך כמו בארץ המשוגעים. רודף אחרייך מחובר אלייך. ארנב ממהר ומוטרף. רוצה אותך שהגוף שלך מתפרק מעוצמת הדפיקות. ואת – בכלל לא בנאדם יותר. את קצפת צורחת, צוחקת מתפרקת לחתיכות רכות שנחבטות ונדרסות וננגסות על ידי טורף עשוי אבן. ואני רוצה אותך ככה. רוצה אותך אגרסיבי. את מרגישה את זה? וכל זה כי היית בשבילי תחת מעצבן –

את יודעת?

לפני שבוע. 11 בספט׳ 2021, 23:03

אמלק: למרות הכותרת הגרועה, (והכתיבה הגרועה), זהו טקסט רציני, בעיניי. אני מעלה פה תפיסות פוליטיות פילוסופיות מאוד לא נפוצות, ותוקף את אלו הקיימות. הכל כמובן בקטנה, כי בכל זאת, זה לא ספר פילוסופי קפדני בעל אלף עמודים. זה רק אני הכולמניק כותב על הדעות הכלומניקיות שלו.

אם מעניין אתכם מה הדעות שלי, או שאתם רוצים לקחת טיול אינטלקטואלי קטן שמתחיל בביקורת על השמאל העכשווי ונגמר במדע בדיוני מהסוג הכי מטורף, מוזמנים לשרוף עשרים דקות מהחיים שלכם ולקרוא.

נ.ב - בגלל האורך, לא ערכתי. לפעמים תמצאו שגיאות כתיב או פסקאות לא מהוקצעות. אבל המהלך הלוגי הכללי של הטקסט אמור להיות ברור.

 

נושא ראשון: צמחונים

נתחיל מצמחונים. הם טוענים שלהרוג בעלי חיים (בשביל בשר או otherwise) זה רצח. אבל "רצח" זו רק ססמא. זוהי הבחנה שמראה מה העמדה הפוליטית שלך. כי לא כל לקיחת חיים היא רצח – למשל לקיחת חיים יכולה להיות מבורכת במקרה של המתת חסד של חולים סופניים – ואחרים יכולים לקרוא לזה "רצח". אז רצח, אם כן, זוהי התגית שאנשים שמים על לקיחת חיים שהיא לא לגיטימית בעיניהם. לקיחת חיים שהיא "חטא".

אז השאלה היא איפה שמים את הגבול בין לקיחת חיים לגיטימית ללקיחת חיים שהיא "חטא". יש שיגידו שחיים של בעל חיים לא חשובים, כי אין להם מודעות (אין שם "אף אחד" שחווה משהו) או כי סתם אנשים לא שמים זין על חיות, ולכן, מבחינתם, זה לגיטימי לקחת חיים של בעל חיים. אחרים יגידו שיש לחיות מודעות, יש שם "מישהו" ("מישהי*" אנא עארף – תאמינו לי פרה לא מעניין אותה מה המגדר שלה.), או שיביאו טיעון פחות רציונלי למה לקיחת חיים של חיות זה חטא – זה לא משנה. הם יחזיקו בדעתם מסיבה זו או אחרת.

אני חושב שהסיבה היחידה הלגיטימית באמת לא לקחת חיים של בעלי חיים היא האפשרות שלבעל החיים הזה יש "מודעות", בדיוק כמו שלי יש. אני חושב שזה חשד סביר, ובגלל שמצב המדע כיום לא מאפשר לדעת למי יש מודעות ולמי אין, יש להתייחס לכל היצורים החיים כבעלי מודעות (עמדה זו בעייתית, כפי שאסביר בהמשך. אבל זוהי דעתי, בכל מקרה).

מהבחינה הזאת, דעתי קרובה יותר לזו של הצמחונים. אני חושב שאוכלי הבשר הם מניאקים חסרי לב, אם שיש להם כשל פילוסופי בסיסי בהבנה שבכל הנוגע למודעות – אם יש ספק אין ספק – ולכן צריך להתייחס לבעלי החיים כאילו יש להם מודעות ולכן החיים שלהם שווים בדיוק כמוני – עד שיוכח אחרת.

אז למה אני חושב שהצמחונים הם מטומטמים? הרי אמרתי שהם מטומטמים. נראה עד כה שאני מסכים איתם, לא?

אז לא. ברור לא. ואני רוצה להנחית עליהם את המכה, אבל המכה שאני מתכוון להנחית גדולה, ודורשת עוד קצת פורפליי, והולכת לנחות על נתח הרבה יותר גדולה מהצמחונים גרידא – היא הולכת לפרק את כל השמאל.

לעת עתה, נסתפק באמירה – "צמחונים מטומטמים כי הם לא טבעונים."

 

נושא שני: טבעונים

אז אם כבר החלטת שחיים של חיות שווים משהו, והפכת לצמחוני, למה כבר לא להיות טבעוני? הרי ברור שה"חטא" הוא לא רק לקיחת החיים של החיות – אלא גם גרימת הסבל בזמן שהן חיות. רוב חיות המשק שמוחזקות בשביל לייצר מוצרים מן החי (שאינם בשר) כמו חלב וביצים, מוחזקות בתנאים שמתאימים לאחד ממדורי הגהנום של דנטה. אני באמת לא חושב שצריך להגיד יותר מזה. אז איך זה הגיוני להתנגד ל"רצח" של חיות, אבל לאכול ביצה שבאה מתרנגולת שחיה כל חייה בתוך קוביה בגודל שלושים סנטימטר, כנראה לא ראתה את השמיים במהלך כל חייה, וכנראה סובלת מכאבים ומסטרס בעוצמה גבוהה? אין בכך היגיון? נכון? אם את צמחונית אז את צריכה להיות גם טבעונית – או לפעול ממש חזק לרפורמה מטורפת בתעשיית המזון מן החי, שתשנה את תנאי הגידול של כל חיות המשק – אבל זה לא יקרה כי רוב העולם במצב של דמוקרטיה קאפיטליסטית ולכן בעלי הכסף יעשו הכל כדי להרוויח כמה שיותר בעלות הנמוכה ביותר – ואלו שלא – לא ישרדו את התחרות בשוק – אז זו לא באמת אופציה.

יופי, אז עד כה, הראיתי למה אני מסכים עם הטבעונים. והרי ברור שאני חושב שגם הם מטומטמים. בנושא הבא מגיעים לזה.

 

נושא שלישי: איכות הסביבה/ שמירה על הטבע/ "האדם הורס את הטבע וזה רע" – שמאלנים למיניהם

אז נושא אחר שלא קשור מהותית לשני הקודמים, אבל בדרך כלל בא ביחד – הוא האידיאולוגיה לפי צריך לשמור על הסביבה, על הטבע. התפתחות האדם היא דבר רע. הערים האורבניות הן מפלצות. הרס יערות הגשם הוא האסון של המאה. אז דעות כאלה נפוצות בעיקר בקרב שמאלנים. לא אצל כל השמאלנים, אבל יש מתאם מאוד גבוה. בקיצור, אקרא לאנשים שמאמינים בדברים כאלה – "ירוקים".

ופה דעתי נפרדת מזו של השמאל. אני חושב שאין שום סיבה לא להרוס את הטבע, ואני חושב שיש לנו חובה מוסרית להרוס את הטבע. בואו נסביר:

מי שמאמין בצמחונות או – יותר טוב – בטבעונות – מאמין (אני מקווה) שלבעלי חיים יש מודעות, שיש שם "מישהו" שחווה את החוויות שלהם. ולכן – מגיע להם לא לסבול. מגיע להם חיים טובים. הרס הטבע מקושר עם השמדה של בתי מחיה של בעלי חיים, אובדן מינים בסכנת הכחדה ופגיעה עיוורת בחיי הטבע המקומיים בכל מקום שהאדם מגיע אליו.

כל זה נכון.

אבל מה שהעמדה ה"ירוקה" מפספסת, הוא שהטבע הוא בית הזונות הכי גדול שאי פעם היה כאן. בעלי חיים מכל המחלקות, הסוגים והגדלים, חשופים באופן תדיר למחלות, אונס, רעב, צמא, פציעות חמורות, התעללות מצד בעלי חיים אחרים (לעיתים מאותו מין). רובם נטרפים חיים, או מתים לבד. הם נולדים לתוך המציאות הכי ברוטאלית בה לאף אחד אין טיפה של רחמים. הרי רק לנו, לבני האדם, יש את הפקולטות המוחיות הדרושות בשביל לרחם על בריה אחרת.

הטבע אולי לא גרוע כמו המשחטות ההמוניות שהתעשייה הקפיטלסטית יצרה, אבל הוא לא הרבה יותר טוב מכך. הטבע הוא מקום די מרושע. האם באמת מגיע לגמל שלמה שהפרטנרית שלו תוריד לו את הראש? האם זה הומני לתת לבמבי להיטרף בחיים? האם זה בסדר לתת לאריה לרצוח גורים ואז לאנוס את אמא שלהן, כי "זו דרך הטבע?". מה שקורה בטבע על בסיס יומיומי הוא רצח, התעללות, אלימות וסבל סקנה מידה בלתי נתפס. אם זה היה הילדים שלנו שהיו נזרקים לתוך התנאים האלה, ההורים היו משתגעים. אבל בגלל שזה חיות, זה בסדר. בגלל שזו דרך הטבע וזה היה ככה מאז ומעולם זה בסדר. בגלל שאין לנו באמת מה לעשות לגבי זה חוץ מלהרוס את הדבר המחריד הזה שנקרא "טבע" – אנחנו לא נעשה כלום?

אני מציע להרוס את הטבע.

החברה שלנו עדיין לא מוכנה לזה. אולי אף פעם לא תהיה מוכנה. החזון שאני חושב עליו הוא די מדע בדיוני. אבל הוא לא מדע בדיוני מהסוג הבלתי אפשרי, ואני חושב שבאופן כללי, הוא צריך להיות עדיפות של כל בני האדם שיש להם מוסר כלשהו, ויכולת לחשוב.

אני מציע לקחת את בעלי החיים האלה ולהוציא אותם מהסביבה הטבעית שלהם. להגן עליהם. לבנות להם גן עדן. מקום בו יסופקו להם הצרכים (לא רק הפיזיים, גם הרגשיים/חברתיים וכו'...) והם יהיו מוגנים, מטופלים. אני חושב שכל כדור הארץ צריך להיות גן חיות שדואג שלדיירים שלו יהיו את החיים הכי טובים שאפשר.

ובעיקרון, אפשר לעצור ולהגיד שזו האידיאולוגיה הפוליטית שלי, ולסכם כאן. אני מאמין שעד כאן מה שאמרתי ניתן לעיכול. אבל הבעיה היא, שמה שאני מציע פותח פתח לשאלות חדשות שמפחיד לענות עליהן. אבל אל דאגה, אנחנו נדון בכולן.

 

נושא רביעי: טרנסהומניזם ואורגזמות

אז נניח לרגע שאומות העולם החליטו שאני צודק, וכי יש לנו חובה מוסרית בוערת לחסל את הטבע ולדאוג שכל בעלי החיים יחיו "בגן חיות ענקי" שיספק לכל אחד ואחת מהן סביבה בטוחה ונעימה באמת. ובאמת, המאמצים הכלכליים והמדעיים של האנושות הופנו לכיוון הזה, והצלנו להגשים את החזון. כדור הארץ הוא גן חיות ענקי. הוא מחולק למלא ספירות קטנות, שבכל אחת מהן חי בעל חיים, או קבוצה של בעלי חיים שמסוגלת להתקיים ביחד בלי לפגוע אחד בשני או לגרום להם סבל. כמו תיבת נוח, אבל התיבה היא הפלנטה. מערכות משוכללות של וויסות אקלים דואגות לשמור על תנאי המחיה מתאימים לכל בעלי חיים. גם בני האדם גרים בערים משלהם. השמדנו לחלוטין את מה שהיה פעם טבע. אין אף בעל חיים שלא מתקיים בסביבה המותאמת לו אישית.

ואז נשאלת השאלה: האם לתת להם למות? כי תוחלת החיים של עכבר היא שלוש-ארבע שנים? חתול יכול לחיות אולי עשרים? זבוב לא מחזיק שבוע. בעלי החיים מזדקנים ובתהליך ההזדקנות הם נחלשים, מסוגלים להינות מהחיים פחות, חשופים יותר למחלות או לסבל, מפתחים סרטן או סיבוכים אחרים, במקרים רבים סובלים בעקבות זה – ולבסוף מתים.

אז... בתור מין אנושי מוסרי... מה אנחנו עושים לגבי זה? הרי כבר ביססנו את הנורמה לפיה להתערב זה הדבר הנכון. אם לא היינו בעד התערבות, כל בעלי החיים היו עדיין בבית זונות, אונסים וטורפים ומתים מזיהומים, רעב ומחלות – בכאבים נוראיים ובכמויות שמהוות ביומסה.

ובתור מין אנושי מואר, יש לנו מדע מתקדם. ויש לנו את האפשרות לחקור ולגלות משהו גם אם עדיין לא גילינו אותו. טיפולים שמונעים זקנה ומחלות אחרות הם דבר מאוד מורכב, בגלל שמערכות ביולוגיות הן דבר מורכב, אבל זה לא בלתי אפשרי. באמצעות שנים של מחקר ופיתוח אינטנסיביים אפשר לפתור עוד ועוד בעיות שקשורות לפיזיולוגיה של בעלי החיים – עד שיום אחד נפתור מספיק בעיות עד שנוכל להחזיק את בעלי החיים צעירים, בריאים ולנצח. כלבים יוכלו להמשיך לרוץ ולשמוח כאילו הם בני שנה, במקום להזדקן, לישון כל היום, ולפתח מכאובים ומחלות. וכמוהם כל בעלת חיים תוכל להמשיך ולחיות בלי סוף, במצב הכי ויטאלי ובריא שלה.

הרעיון של חיות שנשארות צעירות לנצח יכול להיראות מפחיד לאנשים. זה מרתיע. זה חדש. זה מחוץ לתחום הנוחות. אבל אם אני צריך לבחור בין האלטרנטיבה של לתת להן לחלות, לדעוך ולמות, לבין האפשרות שזה לא יקרה – אני בוחר לתת להן את העתיד הטוב יותר. החי, הבריא, השמח. האם באמת יש פה איזושהי התלבטות?

מגניב. אז דמיינו עולם שבו זה קורה. תיבת נוח שבה כל החיות בריאות ומאושרות לנצח, באמצעות מדע מתקדם, מתוחזק על ידי מין אנושי נאור ואכפתי. איזו אוטופיה!

אבל... ותמיד יש אבל... בעולם שכזה, אותם האנשים – בני האדם הנאורים וההומניים שאין מצב שיהיו כאלה במציאות – האנשים האלה – ממשיכים לשאול שאלות קשות. גם עכשיו, באוטופיה, הם שואלים "האם זה המצב האופטימלי?" "האם אנחנו עושים את המעשה הכי מוסרי שאפשר לעשות?"

למשל, כידוע לכם (או שלא), גם חיות יכולות להיכנס לדיכאון. כאלה שהיו להם חיות מחמד בוודאי מכירים את זה יותר מאלה שחיות מרתיעות אותם – הרבה יותר קל להזדהות עם יונקים מפותחים – לנשל פיל או דולפין או כלב – מאשר עם נחש, עכביש או חגב. אבל בכל מקרה – הרי זה ברור שלבעלי החיים יש חיי נפש, גם אם לא תמיד ברור מה הם. כמובן, שאם מדע מפיק מתקדם, נוכל לדעת בצורה די טובה. לא זה העניין. העניין הוא שלפעמים חיי הנפש של החיות לא יהיו טובים. לפעמים יהיו דיכאון, חרדות, קשיים, או דברים אחרים שגורמים סבל ומונעים שמחה. ודברים כאלה יקרו גם אם נקפיד על כך שהחיות יגדלו בסביבה בטוחה ונעימה – כי לפעמים משברים נפשיים פשוט קורים. לפעמים זה אפילו משהו שנובע מבפנים, מהביולוגיה, מהכימיה של המוח או של בלוטה מסוימת, ולכן גם בסביבת גידול "מושלמת" יתפתחו מכאובים נפשיים. השורה התחתונה שהחיים של החיות לא יהיו כיף ואושר תמידי כל הזמן, כל שעה. לפעמים הן אפילו תסבולנה.

אז מה אנושות מוסרית צריכה לעשות?

פתרון אחד הוא לא לעשות כלום. אני חושב שפיתרון זה גרוע בדיוק מאותה סיבה שלהשאיר את החיות בטבע זה רעיון גרוע – במילים אחרות, זה אומר לעמוד בצד ולתת ליצור חי לסבול בזמן שאתה יכול לעשות משהו כדי לשנות את זה.

פיתרון אחר הוא לקבוע שדברים מסוימים הם מתחת לקו האדום – ואם דברים מתחת לקו האדום – אז אפשר להשתמש במדע כדי לטפל בהם ולהחזיר את המצב הנפשי של החיה למקום מאוזן. בהקבלה לבני אדם, נניח שאישה שלא יוצאת מהמיטה, מאבדת חשק לחיות, מדווחת על הרגשה רעה וסבל – זה מעבר לקו האדום – מה שדורש התערבות של המדע.

ואם מדובר במדע שהוא מדע בדיוני, אז בהחלט אפשר לדמיין התערבות ישירה בגורם הביולוגי לסבל. אז עושים לה איזה "זיפ" במוח, והיא שוב פעם אישה שכיף לה לקום בבוקר ויש לה עניין, הנאה ושאיפות.

כנ"ל, כמובן, אפשר לעשות לחיות.

אני חושב שזה הפיתרון הסביר. כי מה האלטרנטיבה? לא להתערב אף פעם ולתת לבעלי חיים לסבול? זו לא באמת אופציה. האופציה היחידה היא להתערב כשהמצב גרוע, ולתקן אותו.

אבל אז באה שאלה פילוסופית – לא רק פילוסופית, גם מעשית – איפה קובעים את הקו האדום. הרי ידוע שאנחנו יכולים לעשות "זיפ" ולהעלים מצוקה נפשית.השאלה היא כמה מצוקה זה מצוקה נפשית שיש לנו חובה מוסרית להתערב בה.

אפשר להתפלפל על רמות שונות של מצוקה, אבל בואו נגיע ישר למסקנות המפחידות: גם המצב ה"נורמאלי", התקני, הוא למעשה הרבה פחות טוב מהמצב שבו אנחנו חווים רמות גבוהות של אושר. וכאן אני עובר לדבר על בני אדם ולא על חיות, מפני שהרבה יותר אינטואיטיבי להבין דברים כאלה כשמדובר בי ובך ולא באיזה ארמדילו – ובכלל אילו מסקנות שנסיק לגבי בני אדם – נוכל להכליל לגבי חיות.

זאת עובדה שקשה לערער עליה, ששמחה גדולה עדיפה על שמחה קטנה, או על היעדר שמחה. הנאה גדולה עדיפה על הנאה קטנה. וכזכור, עם מדע מתקדם מספיק, אפשר לעשות "זיפ" ולא רק להעלים סבל – אלא גם לגרום הנאה. אז בואו נקפות איזה חצי צעד קדימה ונשאל – אם יש לנו את היכולת הטכנולוגית לעשות את זה – למה שלא נחזיק את כל האנשים ובעלי החיות במצב תמידי של ההנאה הכי גבוהה שאנחנו יכולים להגיע אליה, ונעלים כל זכר לסבל? באופן יחסי – אם אנחנו לא עושים את זה כשאנחנו יכולים לעשות את זה – זה כמו למנוע מהילדים שלנו את הנאות החיים ולכפות עליהם חיי סגפנות. זה כמו להגיד להם: "אסור לכם לאכול שום דבר טעים, אסור לכם לשחק בשום משחק שאתם אוהבים, אסור לכם לעשות דברים שגורמים לכם הנאה. אנחנו נדאג לכם שלא תסבלו, אבל אנחנו לא ניתן לכם את מה שיגרום לכם הנאה מאוד גדולה."

הרי אף הורה (שפוי בדעתו) לא ירצה את זה עבור הילדים שלו. ואכן, אם קיימת האפשרות שכולם יחוו הנאה גדולה בכל רגע נתון – אז זה יהיה מעשה לא מוסרי בעליל למנוע מהם את זה.

אבל זה לא נגמר כאן. אם קיבלנו את כל הטיעונים עד כה, והחלטנו שהדבר המוסרי הנכון לעשות הוא להחזיק את כל היצורים החיים במצב מלאכותי של הנאה מלאה – אז פתאום אנחנו שמים לב למשהו מאוד ברור:

היכולת לחוות הנאה שונה בין בעל חיים אחד למשנהו. הרי ברור שעם מבנה מוחי מאוד שונה בין חיות שונות, היכולת לחוות הנאה עלולה להיות שונה מאוד. האם זה הוגן שדולפינים, למשל, יחיו באכסטזה תמידית שהיא הרבה יותר שווה מזו של דג הסלמון?

שוב פעם, אנחנו נגיע למסקנה שחוסר התערבות היא הבחירה הלא מוסרית. אם אפשר לשפר את האכסטזה של דג הסלמון, אזי לא לעשות זאת יהיה כמו למנוע ממנו הנאה, למנוע ממנו אופציות – זה מעשה לא מוסרי.

(בדיוק כמו שלהשאיר חיות בטבע זה מעשה לא מוסרי! באותה מידה אפשר לזרוק אותו לג'ונגלים שיסתדר שם!)

אז לא. הברירה היחידה היא לשנות את המבנה המוח שלי דג הסלמון כדי שיוכל לחוות הנאה גדולה יותר, כמו שהדולפין חווה.

ואז, גם אם מסתכלים על המין של בעל החיים שיכול לחוות הכי הרבה הנאה – יותר מכל החיות האחרות – עדיין, תאורטית, ניתן לשפר את זה. הרי איזו חיה שזו לא תהיה – היא לא חווה הנאה אינסופית. אז אפשר לשנות את הארכיטקטורה המוחית שלה כך שתחווה יותר הנאה.

ואז, מגיע החיפוש אחרי הארכיטקטורה המוחית האולטימטיבית, שמביאה הנאה מקסימלית. הדבר הזה צריך להיות, תיאורטית, קיים. קשה לי לראות סיבה שלא. וכשבני האדם הנאורים ימצאו את זה, אפשר יהיה לקרוא ליצור שזה המוח שלו – "אורגזמיום". האורגזמיום הוא יצור שחווה כמות מטורפת של הנאה בכל רגע נתון. משהו שהוא מעבר לחלומות הכי מטורפים שלנו, ובאמת בלתי נתפס בכל קנה מידה. אבל אפשרי פיזיקלית.

 

הרעיון של האורגזמיום הוא לא רעיון שלי. גם השם לא. אז הרעיון מגיע מספרות טרנסהומינסטית. אני עצמי לא בקיא בספרות הזו, רק שמעתי על הרעיון ממקור שניוני, אז אני לא באמת יודע להגיד על זה הרבה. אני חושב שהשם מצחיק. הרי רוב הטרנסהומניסטים הם גברים בעלי אוריינטציה למקצועות מדויקים, חשיבה מתמטית, ומעט מאוד ניסיון עם נשים. בהינתן ההקשר החברתי הזה, לא מפתיע שהם קראו ליצור שחווה הנאה אולטימטיבית "אורגזמיום" – כי זה הדבר שהכי חסר להם ונראה עבורם כשאיפת השאיפות.

אני אישית לא חושב שאורגזמה זה כזה וואו. אפילו עם המוח האנושי, יש סוגים אחרים יותר שווים של הנאה.

אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שהטיעון הלוגי שהוצג במאמר זה הביא אותנו למסקנה שהמעשה המוסרי הנכון לעשות הוא להפוך את כל היצורים החיים ל"אורגזמיומים". זוהי מסקנה די מזעזעת, לטעמי. אבל אני חושב שאני מסכים עם כל שלב בטיעון – ולכן אני חייב להסכים עם המסקנה.

 

עם זאת, אני לא באמת מסכים איתה. יש לי מיליון הסתייגויות. אפשר למשל להגיד שאי אפשר לכמת הנאה ולקבוע שיצור אחד נהנה יותר מאחר (או סובל יותר מאחר). אפשר להחליט שהנאה וסבל חסרי חשיבות. כל ההתעסקות האינטנסיבית בהנאה ובסבל שנידונה כאן – מניחה שהמקור שלהן הוא מוחי. אני חושב שהתבסס על הראיות הנוכחיות של מדעי המוח, אין ספק שקיים יחס של אחד לאחד בין הפעילות המוחית לבין החוויה המודעת, וכי התערבות במוח הינה התערבות בחוויה המודעת. אבל רעיונות כמו האורגזמיום, כמו לשנות את המוח של יצורים כדי שיחוו יותר הנאה – מביאה אותנו לשאלות קשות על מה זה בכלל חויה סובייקטיבית ואיך היא נובעת מהמוח. איך בכלל בנויה ארכיטקטורה של מוח? אלה שאלות שכיום אין עליהן תשובה.

ויש מיליון ואחת הסתייגויות ודילמות חדשות שעולות מכל שלב בטיעון שהוצג במאמר זה. אבל אי אפשר לדבר על הכל בטקסט אחד. חייבים להתמקד במשהו אחד. וחייבים לדעת מתי לעצור.

לפני שבוע. 11 בספט׳ 2021, 12:24

אני זוכר שהייתי בכיתה ג. היה הילד הזה. חנון. אבל הוא היה תמיד שמח. עגול כזה. פעם אחת הוא הביא עוגה, ואני לא יודע למה – הוא קצה להוגיח משהו או שילד אחר רצה להוגיח משהו – הילד לקח לו את העוגה, זרק אותה על הרצפה, דרך עליה. ועכשיו, רצפה בבית ספר יסודי זה דבר באמת מגעיל. יש עליה שכבה מגובשת של מי יודע מה, מעין משהו שחור. ומלא מסטיקים דבוקים ואיכסה ופיכסה. והעוגה נמעכה בין הסוליה לבין הרצפה. אתם יודעים – עוגת ספוג כזאת, אז היא יכולה להימעך ממש – להפוך לממש דקה. ואז כשהילד הרים את הסוליה – היא נמתחה חזרה למעלה, נדבקת לו לסוליה, נהיית אפילו יותר ארוכה ממה שהייתה קודם. ממש כמו ג'לי.

ואז, העגול ההוא, החנון ההוא, אכל אותה. והוא היה מאושר ושמח. כנראה נהנה מהתשומת לב, כי היו מלא ילדים מסביב. הוא לא הבין שזה מגעיל, כי זה לא היה מגעיל עבורו. והוא לא הבין שזה מגעיל עבור הילדים האחרים, והם צוחקים עליו, לא איתו.

אם היה מבין את זה לא היה חנון.

אני עמדתי שם והבנתי את זה. לא בלב, אלא במעיים. חושים בסיסיים של ילד קטן עם מודעות חברתית. אני עמדתי שם וצחקתי עליו יחד עם הילדים האחרים, והתביישתי בשבילו, והובכתי עבורו, כאילו אני הייתי במקומו. אבל אני לא הייתי. הוא זה שהיה.

ביום אחר, כמובן, היה זה אני. צחקו עליי והציקו לי, קראו לי בשמות ונתנו לי מכות. בגיל ההוא הייתי מרביץ חזרה. לא יודע איך היה לי את האומץ. היום אין לי את האומץ לנשום. אבל אז, הייתי נכנס בבני זונות. בוכה, הייתי בכיין, אבל גם הייתי מרביץ. בגלל זה הם היו באים אליי בחבורות. כדי לתפוס אותי ולהחזיק, שלא אחזיר.

 

אני מתגעגע לחברת בני אדם. אני חושב שאני כמעט מוכן. אבל אז, כשאני פוגש בהם, תמיד מכה בי הפער. "תהום עומדת ביני ובינו." הארץ נפערת. אתם מכוכב צדק ואני מכוכב פלוטו. רחוק ומבודד – באורביטל עקום, סוטה ביחס למישור המילקה. פני השטח שלי הם 98% חנקן קפוא. "אז מה אתה עושה בשביל הכיף?"

בולע קרח.

 

אני אוהב להסתכל על רמות הבשלה. רמת הבשלה מינית: 48%. רמת הבשלה אינטלקטואלית: 58%. רמת הבשלה רגשית: 32%. רמת הבשלה סוציומטרית: 22%.

 

בפעם הראשונה ששמעתי את המילה ילד כאפות, לא הייתי צריך הסבר או הבהרה – מיד היה ברור לי שזה אני. אני הילד כאפות. רק פחדתי, שכל פעם שמישהו אמר את הצירוף "ילד כאפות" אחד מהנוכחים יסתכל, ויצביע, ויגיד: "הוא ילד כאפות."

ומה אני אענה לו? אני אהיה מבועת מכדי לענות.

 

אני חושב שהעניין הוא כזה – אנשים כבר הבינו את הבלוף שלי. אפילו היא כבר הבינה. אני מדבר על אנשים בהיא והוא. אז העניין הוא כזה – אני צריך בלוף חדש. אני כמו סבא שיש לו קונץ אחד וברגע שהנכדים מבינים את הקונץ – משעמם נהיית סבא.

גם עליי אדבר בגוף שלישי מעכשיו. הנה, יש לסבא קונץ חדש.

 

אבל החיים הם לא עניין של יופי. הם עניין של כאב. המשחק העיקרי בחיים הוא משחק הכאב. תלמד לשלוט בכאב, ותלמד לשלוט בעולם. תהיה עבד לכאב – ותדע רק סבל.

מול האויב שהוא הכאב אסור להיכנע. אסור להילחץ. צריך להשהות. לעצור. להוציא את האוויר לאט. לא לברוח מהכאב. כשבורחים ממנו הוא מקבל כוח. צריך לתת לו להיות. לתת לו לשחק את המשחק שלו. הוא יתפוגג. הכאב יעבור. ואתה תנצח.

 

אחרי שגברת על הכאב, החלונות יפתחים והיופי שוטף אותך. גם לפני הכאב חשבת שידעת יופי, אבל היה זה כמו ילד המסתכל על ציורים שעל הקיר וחושב שהוא ראה את העולם – ואף פעם לא יצא מהבית. תמיד היה נעול.

ברגע שלמד את השיעור שלו, הוא בחוץ. בהרים היפים של אירופה. לא יודע אם הוא חי או מת. יודע רק שהשמש חזקה, והאוויר שקט. יודע שהוא נסוג אחורה וקדימה. פתח המבט מתרחב. חיוך קטן עולה שהוא חופשי באמת – כמו השמיים. ילד תמיד שאף אל השמיים מאז שהיה קטן. הוא ידע שהכחול של השמיים עשוי ממנו.

והעננים הן הכריות הקטנות המסככות את הילוכו הרך.

 

אחרי כל יופי צריך להמשיך ללכת. זהו החוק של ארצות הכאב. "לראות, לא לגעת." אחרי הכל, אנחנו טיילים בשמורה. הילדים בבית שממול מדברים בתמימות תמידית. אני לא יכול אלא לראות כל מילה שיוצאת לילד מהפה כתמימות. גם ילדים בני שמונה עשרה – אני לא מאמין שאני כה זקן שאני קורא להם ילדים. אבל כשאני רואה את ההתלהבות, את הסקרנות, את התקווה – זוהי תמימות נעורים. לנו אין את זה. נכון? לנו זה כבר נגמר.

 

לנו יש את השקט. את המיתון. את ההערכה הקטנה לדברים הנכונים. אנחנו זה לשבת נכון על הכיסא כדי שלא יכאב הגב. כי אנחנו בגיל שכואבים.

 

והמסע ממשיך וממשיך. כוחה של ההתמדה מעורר בי עוז. ההתמדה של הזמן. הזמן מתקדם קדימה. אם הוא יכול, גם אני. זה כמו להיות מוחזק על ידי קרון. גם אם אמעד, גם אם אפול, ידיים יציבות, אמינות, של מתכת, מניעות אותי קדימה בקצב אחיד. לא משנה כמה אפשל, יש שם מי שידאג שאתקדם קדימה, אגיע לקו הסיום של המרתון שלי.

 

דאגה כלפי אחרים היא משהו שתמיד הקשה עליי. מגע רך, אוהב. אולי זה בגלל שאני גבר אבל זה לא בגלל שאני גבר. אולי זה בגלל הילדות. אבל זה לא.

זה בגלל שלא רציתי.

תמיד הייתי שקוע בעצמי. לא היה לי מקום לאיש או אישה אחרים. מלך של דרמה. זה הכל. אגואיסט.

עכשיו אני אולי תוהה כמה פספסתי. אולי הפסדתי ממש הרבה בגלל הטבע הזה שלי. לא שמחשבות כאלה עוזרות במשהו. גם ככה אין אני יכול לשנות. עולמו של תיש זקן לא משתנה, והוא לא לומד תרגילים חדשים.

 

זה בדיוק כמו לכאוב על עולמם של אנשים זקנים. יצא לי לפגוש אנשים שבעודם ילדים היו במלחמות העולם, בשואה אפילו. החרכים אצלם הולכים עמוק, יוצרים עיוותים קשים בנפש, מעקפים מרושעים של טמטום. ובגיל כה רב, הם לא יכולים ללמוד דבר חדש. בעולם הזה לא מצפה להם כלום.

הלוואי והיינו יכולים לחזור להיות מדוזות, אל המצב ההתחלתי, של הפוליפ, לארגן את כל הגוף מחדש ולהיוולד חדשים. הקדמונים קראו לזה "עוף החול", אבל הביולוגיה המודרנית קוראת להם מדוזות. פחות יומרני – יותר קרוב למציאות.