נעשה קצת תיאום ציפיות. זה ארוך, אז חילקתי ל-4 פרקים. מה שתמצאו למטה זו השתפכות נפשית - אותי חושף על עצמי דברים כואבים, אירועים ומחשבות. מתאים לקוראים שאוהבים לראות את הנפש האנושית בנקודת השפל שלה.
---
פרק א: אובדן שליטה
נתחיל מהדבר הכי פחות חשוב.
אף פעם לא ראיתי את עצמי כחלק מהאתר הזה או הקהילה הזאת. היחס שלי לכל השטות הבדסמית היה איפשהו בין סקרנות אנתרופולוגית, לבין משהו נוסף לאונן עליו כשפנטזיות וניליות נהיות משעממות.
אבל קרה מה שקרה והגעתי למישהי הבייתה ושירתתי אותה, והיא אפילו לא מכירה בדסמ. זה בא לה בטבעי והתעורר משיחה שהייתה לנו. הגעתי אליה, עשיתי בשבילה דברים. זה נמשך כמה זמן ואז היא הייתה צריכה ללכת בפתאומיות. אז שחררה אותי ואמרה שנדבר מחר ונסגור את כל מה שהיה. למחרת, לקחתי את הזמן וכתבתי שיקוף של איך היה לי. אבל היא כתבה שהיא עמוסה ותגיב מאוחר יותר. ולא הגיבה. רק אחרי כמה ימים שלחה עוד הודעה קצרה, אמרה שיש לה קרייסיס גדול בחיים, ואין לה יותר זמן ל"יחסים כאלה".
הכל סבבה. רק שזו הייתה פעם ראשונה שלי, וזה זרק אותי למקום מסוים. אני לא הבנתי את זה, עד מאוחר יותר. אבל זה שיבש לי את הרגשות והשאיר אותי עם דברים לא מבוטאים, ובלי יכולת לבטא אותם. והיו ימים שלא הצלחתי לתפקד כי הכל אצלי התהפך. ואז התחלתי להיכנס לאתר הזה. להיכנס יותר ויותר. ולמרות שמאז שאני פה, אני כאן בעיקר כדי לכתוב, ולא כדי לקרוא או להכיר או לְהִתְחַבְּרֵת - עכשיו התחלתי לקרוא גם. להסתכל מי נמצא פה. בעיקר מי השולטות, מה האופי שלהן, מה הקטע שלהן, מה הן עושות, מה מחפשות, האם רלוונטי.
כמובן, בלי לפנות. רק לחשוב מה יהיה, איך יהיה, איך יראה.
אה כן, ונהייתי חרמן בקטע אובססיבי. ובלי שליטה עצמית. אז לאונן כמה פעמים ביום. ממש יותר מדיי. לא טוב לא לגוף שלי, לא לבריאות הנפשית ולא לתפקוד בחיים.
והחיים עצמם גם בלאגן פתאום. עומסים חדשים בעבודה. אנשים שלוחצים עליי לעשות דברים שאני לא יודע אם אני רוצה. דרמות והתקפות רגשיות שמגיעות מכל מיני כיוונים. היו ימים שהצלחתי להתנתק מכל השיט ולחזור למוטב והרגשתי שאני לוקח את החיים בידיים, בקטע בריא. ושאולי יש לי תקווה בכל זאת. רק כדי שהכל יקרוס למחרת.
כל זה הוציא אותי יותר ויותר מאיזון.
ואז פתחתי טינדר כי הייתי בחוסר שקט, וחייב גירויים חדשים. ולדעת שאף אחת בחיים לא תצא איתי, אם היא תכיר אותי באמת. ובכל זאת, להחליק, ולקוות, ולחפש אם יש שם שרוטות או סליזיות או כאלה שרומזות על בדסמ, כי אני לא יכול לחפש משהו רציני, המקום היחיד בו ארגיש טיפה בנוח הוא עם מישהי שלא שמה עליי, או שהיא מאוד קלילה ולא אכפת לה. שלא מחפשת קשר (ב-ק' גדולה), שאין לה ציפיות ממני, שהיא לא דורשת ממני דברים שאני לא יכול לספק.
והכי עצוב שאפילו יצא לי מזה שני מאצ'ים. אחד עם מישהי שנראית רגילה, והשני עם מישהי מאוד אלטרנטיבית, גם בלבוש, גם בתיאור, והיה לה את השם שמאז שהייתי ילד חלמתי שיהיה לאהבת חיי, כי כשהייתי קטן אותו שם בא אליי בחלום.
במשך כמה זמן התלבטתי מה לעשות. ובסוף החלטתי שאני לא מסוגל. זה לא הולך לקרות. המצב שלי בחיים בכל מקרה לא מאפשר קשר.
לא פניתי. מחקתי את המשתמש ואת האפליקציה.
אבל כל אלה הם סתם דברים שמוציאים קצת מאיזון. אין להם יכולת לשבור לך את הלב.
---
פרק ב: שברון לב
נעה.
כמובן, שמבחינה כרונולוגית, היא נכנסה לסיפור הרבה מאוד מזמן. אבל מבחינת הסיפור הזה, אפשר להתחיל משיחת טלפון שעשינו לאחרונה.
התקשרתי אליה בכלל בגלל סיפור אחר. בגלל אנשים שהפילו עליי לפתור להם את הדרמה, ובגלל שדברים נהיו קיצוניים ופחדתי לטעות, והייתי צריך את העצה שלה. כי היא האדם החכם ביותר שאני מכיר. וכשהיא אמרה לי מה צריך לעשות, שאלתי אותה: "למה אני כזה טיפש?". והוא פשוט שתקה ואמרה: "טוב, לא יודעת." אמרתי לה שאני כועס על עצמי שאני אף פעם לא מצליח לראות את החיים באותה צלילות כמוה. אם נקפוץ לעתיד, העצה שלה הייתה בדיעבד הנכונה. ואם נחזור לעלילה -
ממש בתחילת השיחה, היא קטעה אותי בזמן שתיארתי את כל הסיטואציה, ואמרה: "מה אתה מנסה להגיד?". בטון של קוצר רוח. אז עצרתי ואמרתי לה שאם לא מתאים לה עכשיו, נדבר אחרי זה. אולי. והיא מיד התחילה ליילל: "לאאא. תספררר לי. למה ככה." שאלתי אותה אם היא בטוחה. ואמרה שפשוט אין לה זמן, כי היא צריכה עוד מעט לצאת מהבית.
אחרי שמיצינו את הנושא שבשבילו התקשרתי, שאלתי אותה מה איתה. אם היא רוצה לשתף בבעיות שלה. אם יש לה זמן עדיין לפני שהיא צריכה לצאת. והיא התחילה לדבר.
אמרה שזה "בעיות עם בנים."
ואני אמרתי לה כבר מזמן שקשה לי לשמוע על הבעיות שלה עם בנים. אבל היא כל פעם שוכחת את זה מחדש, ואני כל פעם מכיל אותה מחדש.
סיפרה על אחד שהיא יוצאת איתו כמה שבועות, ואם אני זוכר נכון, הוא צלם. אז נקרא לו הצלם. שכבר הרבה זמן היא מנסה לזרוק אותו. והיא יודעת שהיא הולכת לזרוק אותו בסופו של דבר. והוא גם יודע. אבל הוא כל פעם מנסה, ומתחנן. ואולי הוא לא באמת יודע שהיא הולכת לזרוק אותו. ואולי גם היא לא. והוא מסכן נורא. מראה סימנים של שיפור שמשכנעים אותה להמשיך, ואז רגרסיה. והיא חוסמת אותו פעם ביום בערך, רק כדי שיתאפס. וכבר יוצאת תקופה לדייטים עם אחרים - גם על אלה היא סיפרה לי סיפורים כבר. סיפרה על אחד שכבר חודש מתחנן לפגישה ותהתה אם להיפגש סוף סוף במוצש למרות שידעה שהיא לא מעוניינת בו. שכל הבנים זוועתיים והיא שונאת את כולם. שהיא רצתה לסיים את כל העניין עם הצלם, אבל אז הוא ביקש ממנה לבוא איתו לחתונה של חבר מהצבא, והבטיח שזה יהיה הדבר האחרון שיבקש ממנה.
למעשה, החתונה הזאת הייתה הדבר שהיא תכף צריכה לצאת אליו.
התעצבנתי עליה ואמרתי שאני לא מבין למה היא עושה את זה לעצמה ונכנסת לתסבוכת כזאת. שלהציב דדליינים ואז להתרכך מול מישהו כמוהו, שהוא מסכן ומניפולטיבי ותלותי, זה דופק גם את הראש שלו וגם את הראש שלה. וסתם מייצר סבל. שהיא הייתה צריכה מזמן לסיים. והיא אמרה: "כן, אבל..." ואז הוסיפה עוד סיבות למה מה שהיא עושה דווקא כן מתבקש, בהינתן הנסיבות המדויקות. כי היא באמת מבולבלת. ואם הוא ימשיך להראות סימני שיפור, אין לה בעיה להמשיך לצאת איתו עוד כמה זמן. אחרי הכל, היחס שהוא נותן לה מרפא אותה. עונה לה על צורך. על טראומה עמוקה שמישהו אחר, לפניו, עשה לה.
"חשבתי שזה הדבר שאת הכי סולדת ממנו בעולם." אמרתי לה. "אנשים רכרוכיים, חלשים ולא יציבים שמתחמנים מלמטה ומערכות יחסים בדיוק מהסוג שאת נמצאת בה."
את הסלידה הזאת זכרתי טוב. כי בפעם הראשונה ששמעתי אותה, היא נאמרה עליי. ומשהו בי כאב. אם היא מוכנה להיכנס לזה איתו, למה לא איתי? אני פחות גרוע. רק בגלל שהוא יותר מתמיד ועקשן? אם אני הייתי מתעקש גם, הייתי יכול להיות איתה ביחד? הרי אני מכבד את הגבולות של אנשים, את המילים שלהם, את ההחלטות שלהם. בגלל זה אני לא אומר לה כל יום כמה אני אוהב אותה, וכמה הלב שלי שבור. ומנסה שוב ושוב לכבות את הרגשות שלי. להיות סטואי. להיות לה ידיד וחבר נפש ללא אינטרסים, או רגשות, או לב, או ביצים.
"את יודעת, רציתי להגיד לך משהו.." אמרתי. ואז דקה שלמה הייתי עם הדברים על קצה הלשון. לא מצליח להבין האם יש טעם להגיד משהו. אני לא תכננתי להגיד שום דבר כזה מראש. ואני ידעתי מראש מה תהיה התשובה שלה. אני מכיר את כל התשובות. ובכל זאת, הרגשות גאו בי ולא ידעתי כמה רחוק אני אלך. היא המתינה המתנה טעונה לשמוע.
"אני חושב שאת הכי שווה בעולם. אני לא מבין איך מישהו יכול היה להיות איתך ולא להשתגע על כל דבר הכי קטן. מגיע לך את כל האהבה בעולם." זה נאמר בהקשר לאקס האפל, הקודם, ששרט לה את הנפש.
היא אמרה שהיא יודעת. שיש מלא שרוצים לתת לה אהבה. לא זאת הבעיה. הבעיה היא שהם לא מוכנים להיכנס לשיח רגשי, לעבוד על עצמם, להיות במודעות לעצמם ובקשיבות אליה. שהם יותר מדיי גברים. שהיא פוחדת שהיא תהיה לבד לנצח. שהיא בחיים לא תמצא גבר שהיא יכולה לסמוך עליו.
ואז כבר לא יכולתי יותר. המתח שזה יצר בי. התחושה בבטן. לא הייתי מסוגל להשאיר את זה רק בזה. "יש עוד משהו שאני רוצה להגיד לך.." שוב פעם שתיקה. שוב פעם, הדברים על קצה הלשון. איזשהו דחף להתנצל בכלל מראש על כל הטרחה שאני הולך לגרום לה. לא התנצלתי. לפחות לא התנצלתי. אני חושב שלא התנצלתי.
אמרתי לה שאני אוהב אותה מאוד. שאני עצוב שאני לא יכול להיות עבורה הגבר הזה. שזה הדבר שהכי הייתי רוצה בעולם. להיות שם בשבילה ולתת לה את האהבה שמגיעה לה.
והיא הגיבה פחות בתקיפות משציפיתי על סמך פעמים קודמות. כאילו המוח שלה גם היה עייף. אני לא זוכר, אבל גם היא וגם אני אמרנו חצאי דברים אחרי זה. ובסוף היא חזרה לשני דברים שכבר אמרה לי: שאני לא במקום בחיים שאני יכול להציע לה דבר כזה. ושזה שאני ידיד טוב, לא אומר שאני יכול לספק לה את מה שהיא צריכה.
"אני יודע." אמרתי. "זה פשוט ישב עליי וכבר לא יכולתי להתעלם מזה. את מעדיפה אם לא הייתי אומר כלום?"
אחרי זה היא חזרה יותר לפעילות קוגניטיבית, והתחילה למנות את כל הסיבות למה זה יגרום רק סבל, יהיו רק ריבים, והיא תשנא אותי כל רגע וזה יהרוס את כל מה שבנינו. מהלכים שאני כבר מכיר. אמרתי לה שהיא לא צריכה לנהל את האירוע. שאני לא מבקש ממנה כלום. שהיא לא צריכה להגיד כלום. שרק אמרתי. שאפשר להמשיך הלאה.
"טוב." היא אמרה.
ובגלל שנלחצתי ממה שהפלתי עליה, שוב, מיהרתי להעביר את השיחה לכל נושא חדש. דיברתי על פילוסופיות חיים. על זה שיהיה בסדר. גם לי, גם לה. שהיא תמצא אהבה. זה עניין של זמן. להתמקד בדברים הטובים בחיים. מדיטציה. בודהיזם. הרבה שטויות למלא את החלל. המשכנו הלאה. לדבר על כל מיני דברים. כשחשתי שהיא לא מרוכזת, שאלתי אותה איך היא מרגישה, איפה הראש שלה. וכל פעם היא ענתה שהיא מנסה להבין את הפילוסופיות או השטויות שאני אומר. ניסתה להגיב ולחזור לשיחה.
בשלב מסוים שמעתי דרך השיחה שהיא מתקלחת תוך כדי שהיא מדברת איתי. הצליל של המים הזורמים, האקוסטיקה של המקלחת, הקול שלה שנשמע קצת רחוק יותר, כאילו היא הניחה את הטלפון ליד. נזכרתי שבזמן האחרון היו עוד מקרים דומים, שבאמצע שיחה ארוכה פתאום שמעתי צליל של מים יורדים באסלה. הזין שלי התחיל לעמוד ברגע שנפל לי האסימון. כאילו הוא לא יודע איזה שיברון לב אני עובר. גם אני לא הבנתי באותו רגע. אני רק ידעתי שזה מחליא להתחרמן מהסיטואציה הזאת. אז חסמתי את הכל, ותוך שניות זה נעלם, ושוב פעם, מה שהיה זה רק השיחה, ושכחתי בכלל שהיא מתקלחת תוך כדי.
דיברתי איתה כל הדרך עד שהגיעה לחתונה ההיא, והייתה צריכה לנתק כי היא תכף פוגשת את הצלם שלה.
למחרת היא התקשרה אליי כמה פעמים בזמן שעבדתי. לא יכולתי לענות, ורק כתבתי לה: "בעבודה עדיין. מה קורה?". ענתה שסתם. בסוף, כשהגעתי הבייתה בערב, התקשרה שוב. "בלי סיבה." היא סתם הייתה צריכה לדבר עם מישהו בזמן שהיא מכינה אוכל למחר. אמרה שכל היום הייתה בשיחות כאלה, שהתקשרה לידיד שגר עכשיו בחול כדי לעודד את עצמה לעשות כביסה תוך כדי, לחברת ילדות בזמן שניקתה את השירותים, והזמינה את אחד המחזרים שלה מבאמבל לשבת איתה בבית קפה בזמן שהיא לומדת. ואיכשהו גם גורמת להבין שאני האחרון ביום ארוך של שיחות עבורה - כמובן לא מתוך כוונה רעה. אז דיברתי איתה עד שהיא נכנסה למיטה, איחלתי לה לילה טוב. ואחרי זה ישבתי חצי שעה ולא ידעתי מה לעשות.
ושוב פעם למחרת, כשכבר התעוררתי, אבל המוח עדיין לא התבהר, פתאום חשבתי שאני הולך להציע לה שאבוא לעזור לה לנקות את הבית, לשטוף את הכלים, להכין לה אוכל, לעודד אותה ללמוד. כל מה שהיא הייתה צריכה כל מיני אנשים אחרים, אני רציתי לתת לה, ולתת לה את הכל. לעזור לה כשקשה לה בבקרים לקום. ללוות אותה כשקשה לה להוציא את עצמה מהבית, לקניות, לערבי חברה, לאירועים ומסיבות. אפילו לדייטים. רק להיות שם, לידה ובשבילה. ולראות אותה שמחה. להרגיש שאני יכול לעשות עבורה משהו.
אלו סוג הדברים שאף פעם לא חשבתי להציע לה, בגלל שהכרתי את הגאווה שלה ואת הסלידה שלה מגברים רכרוכיים, או מיחסים לא שוויוניים. אבל בגלל שהמוח שלי גם ככה נדפק כבר מכל המחשבות על שולטות ושירות ושליטה, זה נראה לי פתאום יותר נורמלי להציע בכלל דבר כזה. מקסימום תגיד לא. והייתה לי פתאום הבנה, שהאידיאלים הנוקשים שלה התרככו עם השנים. גם שלי. שאהבה יכולה להתבטא בצורות הכי מוזרות, ואם זה בסדר עבור שני הצדדים המעורבים, שיזדיין העולם. ידעתי שאני רק רוצה לבטא את האהבה שלי, ובכל דרך. גם אם זה כל כך כואב.
אבל אז, כשהמוח שלי התבהר לגמרי מהשינה, זה נראה לי מטופש מאוד.
---
פרק ג: הרס עצמי
במקביל לכל אלו, התחלתי לחשוב יותר ויותר על החיים שלי. כמעין חשבון נפש, או ועדת דו"ח מבקר המדינה. והחל להתבהר גודל המחדל, מידת ההזנחה, כמות הפשעים שנעשו כנגד האנושות או כנגד אדמה תמימה.
אם הייתי הורה, ומגדל ילד כמו שגידלתי את עצמי - זו הייתה הזנחה והתעללות. וטרגדיה.
הורה שאומר לילד שלו שאסור לו ללכת זקוף. שהוא מקפל את החזה והבטן של הילד בכוח, שיהיו מכווצים וקטנים, שהילד לא יוכל לנשום נשימה מלאה. אסור לילד לתפוס מקום. לחנוק אותו בגרון, שלא יצא קול חזק. הילד צריך חלש לדבר. להזכיר לו יום אחר יום, שעה אחר שעה, שהוא שווה פחות מאחרים. שלא מגיע לו שיאהבו אותו. שהוא לא ראוי לאהבה. אם הילד רואה ילדים אחרים ורוצה ללכת לשחק איתם - "לא. הם לא בשבילך. הם בחיים לא יקבלו אליהם ילד מוזר כמוך. אתה דוחה."
והבעיה בכל הדברים האלה, זה שזה מעמיד לי את הזין. יש בי כוח כל כך חזק שמשתוקק אליהם, שרק רוצה לקבל תיקוף חיצוני מהסביבה לכל הרגשות שאני מרגיש בפנים. לחטוף בפנים את היחס שמגיע לי באמת, ושמישהו אחר יעשה לי את זה. שיעמידו אותי במקום ויחשפו וישפילו ויורידו. איזו הקלה יכול להיות בזה. איזה קתרזיס.
איזו הפגה של מתח. כי בכל אינטראקציה שלי עם הסביבה הבטן שלי מתכווצת, וגם כל הגוף והנוכחות שלי מתכווצים. ואני רק מצפה שמישהו יצחק עליי, או יצעק עליי, או ירים עליי יד. אני מרגיש מוכן להתנצל ולציית ולקפוץ, כמו קפיץ מתוח שאני צריך להחזיק אותו ממש חזק כדי שלא ישתחרר וכל העליבות שלי תצא החוצה. זה ממש קשה להחזיק, ולרמות. בכלל, זה מרגיש כמו רמאות שגם האחרים משתתפים בה. העמדת פנים. הרי ברור שכולם רואים עליי כמה אני עלוב, ראוי ולא שייך. והסיבה שהם מתייחסים אליי כאילו אני נורמלי זה פשוט כי כולנו בוגרים כבר, ומנסים לשמר את האשליה של תרבות, נימוסים, כבוד לכולם, וכו'... אבל אם הם היו ילדים, שעדיין לא התגבשה בהם המשמעת החברתית של אנשים בוגרים יותר, והיו פועלים כלפיי רק על סמך האינסטינקטים הפראיים שלהם, רק על סמך מה שהם קולטים שאני משדר - הם היו דוקרים אותי ודורכים עליי ודוחפים לי דברים לגוף, או רוצחים אותי - כי הם יודעים שהאחד הזה ישאר למטה. והם מריחים על האחד הזה כמה הוא משקשק ומשתין במכנסיים.
ואני נאבק כל כך חזק בפחד הזה. בפחד שזה ידלוף. או בפחד שזה תמיד היה גלוי ומפורסם לעיני כל.
זאת הסיבה גם שמול האנשים שחשובים לי, אני הכי נאבק לשמר ארשת של בנאדם שמסוגל לעמוד על שלו. למשל מול זאת ששוברת לי את הלב. כמו שהזכרתי קודם, שבתחילת השיחה איתה, ברגע ששמעתי שהיא מדברת בקוצר רוח, אסור היה לי לשתוק על זה. כי היא חשובה לי ולכן אסור לי לתת לה לשים אותי במקום הזה. מול אנשים זרים פחות אכפת לי. מול אנשים לא חשובים. בכמה מקומות עבודה נתתי לבוסים לצעוק עליי. נהייתי זה שמסתדר עם האנשים הכי גרועים. ואז כשדיברו עליהם מאחורי הגב, על האלימות המילולית שלהם וכו', אני הנהנתי כאילו: "כן, גם אותי זה מזעזע." אבל ממש לא היה לי אכפת. כשאנשים זרים מתנהגים אליי מגעיל, במקום שאגיב במגננה ותוקפנות, אני פשוט מרגיש בפנים משהו מוכר, ועושה בראש את החישוב התועלתני של: "האם זה בסדר עבורי להיראות ככה? האם זה יותר נכון שאציב להם גבול? האם אני רוצה לשאוב מזה בשקט את הייסורים השקטים שלי ולהשפיל ראש?". והרבה פעמים התשובה היא שלא, זה לא בסדר. זה לא מהוגן להיראות ככה, סובל יחס רע והשפלה. שאני צריך לתחזק את התדמית של אדם עם כבוד עצמי וערך עצמי, כמו שכל אדם אחר היה עושה. אחרת, זה יצור בעיות.
לכן השחרור. הכמיהה לשחרר את כל זה. אם אוכל לשחרר את העמדת הפנים וההיאבקות המתישה, ולהיות מה שאני באמת מרגיש שאני - זו תהיה הקלה גדולה כל כך.
בגלל זה מושך אותי אולי, האפשרות שהבדסמ מציע: להיות כזה בתוך בועה קטנה שבה זה בסדר. שבה יש אנשים שרוצים לשים אותי במקום הזה, ונהנים מזה.
עוד דפוסים של הרס עצמי:
למנוע מהילד שלך להתאמן, לשמור על הגוף. למנוע ממנו שעות שינה סדירות. למנוע אוכל טוב. למנוע ממנו לצאת החוצה, להסתובב בעיר, לנשום אוויר של יום.
או למנוע הזדמנויות חיים. לכבול אותו לעבודה לא מתגמלת. לאסור עליו לנסות ולתפוס ולרצות, ולכלוא אותו במרתף כשהוא מועד בכל מקרה. לא להראות לו אהבה.
הנה, זה העניין אולי - לא להראות אהבה. יין ויאנג. בנוסף לההרס ולרמיסה העצמית, אין אפילו אהבה שתתקן.
למנוע את הדברים הבאים:
להיאבק עבורו, עבור התנאים שלו בעולם. לדרוש שהוא יקבל את הטוב ביותר. ואם לא זה, אז לפחות טוב כמו שכולם מקבלים. לדאוג שהוא יהיה בסביבה שבה הוא פורח, במקום לזרוק אותו באחת שבה הוא נובל. לעזור לו להיות הטוב ביותר שהוא יכול או רוצה להיות, במקום להתבוסס יחד איתו בבוץ ובדם של התיעוב העצמי, ואז לדרוך לו על הפרצוף ולהגיד לו כמה שהוא בזוי.
אם אתה לא דאגת שהילד שלך יהיה במיטבו, אתה פושע. זה נכון כשאתה משחרר אותו לגן - אם לא הכנת אותו לילדים האחרים, לימדת אותו איך להגן על עצמו מהאכזריות שלהם, ולימדת אותו להכיר באכזריות שלו עצמו, ואם לא לימדת אותו איך להראות חמלה והתחשבות ואכפתיות, ועם זאת איך לעמוד על זכויותיו, ואם לא פמפמת לו בראש, שהוא עמוד רחב ויציב של אופטימיות ואהבה, וחברתויות, וכוח וביטחון, ואם לא לימדת אותו להילחם, לא רק מול אנשים, אלא גם מול פחדים וקושי וכישלון ומעידה, ואם לא לימדת אותו לחשוב, לא גרמת לו להבין על בשרו כמה התפיסה הסובייקטיבית מסוכנת ומעוותת ומובילה למלכודות, ואיך יוכל לבקר את עצמו, ולתקן, ואם לא לימדת אותו להחליט בביטחון, גם אל מול טעויות, ללכת אל הסכנה באותם אומץ והקרבה שבהם הלכו חיילים אל מול החזית, בכל המלחמות, ואם לא לימדת אותו להציג את עצמו בשלושה משפטים, למנות את התכונות הטובות של עצמו, כדי שידע להגיד לעצמו ולאחרים, כמו כששלחת אותו אתמול לראיון עבודה - למה הוא שווה את המשכורת ואת המכונת קפה ואת הכיסא והחמצן, שמעסיק יזרוק עליו, ולמה מגיע לו שיכבדו אותו. ולמה מגיע לו אהבה.
אם לא הטמעת בכל תא בגוף שלו שהוא ראוי לאהבה, פשעת.
אם המכונית שלו מלוכלכת, הדירה שלו בבלאגן, השותפים שלו לא נחמדים, הבגדים שלו לא יושבים עליו - פשעת לו. ההזנחה היא עליך. אם הילד שלך לא יודע מי הוא ומה הוא רוצה להשיג. אם הוא מסתובב בעולם כמו הלך אבוד, ולא יודע למה הוא חי - פשעת. אם הוא מבזבז את זמנו וחייו על פעולות סרק שרק מאמללות אותו - פשעת.
פשעת אם לא ישבת איתו ועזרת לו להבין למה הוא באמת משתוקק, ומה באמת חשוב.
להבדיל בין מה שחשוב למה שלא. לא להשקיע כלום במה שלא. ולהשקיע את כל העולם במה שכן.
לדאוג לו כשאתה יוצא איתו מהבית, ולקחת אותו איתך אל המקומות המופלאים. להימנע מהבורות והחורים. אלא אם כן הוא חושב שחורים זה מקום נפלא, ואז בתור הורה אחראי, יש לך שיחה לקיים איתו...
---
פרק ד: דיון
(מעדכן - בפרק מ' לא יהיה מיון, ובפרק ז' לא יהיה זיון. אבל כן, בפרק ד' יש דיון.)
קיבלתי במתנה ספר של פסיכולוג שטוען שמבחינה פסיכואנליטית, הסופר אגו הוא הרודן, הדיקטטור, ההגמוניה, הפטריארכיה, כל הטראמפים והנתניהוהים הרעים והמרושעים בעולם. מה שהסופר אגו רוצה לעשות הוא לשמר את הכוח שלו, והרודנות שלו פועלת באמצעות מנגנון של דיכוי. הדיכוי בא בדרכים של אשמה, בושה, שנאה עצמית, תיעוב. בעצם, כל אלו הן דרכים בהן הסופר אגו יכול לדכא ולייסר את הנפש, והוא גוזר את ההצדקה שלו לעשות את המעשים האלה מן המוסר עצמו. שכן הסופר אגו הוא ההגמון של המוסר, ואם המטופל חוטא למערכת המוסרית שלו עצמו, אזי לסופר אגו יש יד חופשיה להתעמר בנפש.
מכאן נולדים כל מיני דפוסים של הרס עצמי, שנאה עצמית וייסורים.
כשהמטופל מגיע לטיפול, זוהי פעולה שמאיימת על הסופר אגו. כי יש פה איום על יחסי הכוח. באמצעות הטיפול, המטפל והמטופל כורתים ברית לעשות רפורמה מהפכנית שבה הכוח האבסולוטי של הסופר אגו להתעלל מוצב מול ועדת ביקורת. ובמקביל, מתרחש תהליך של הכרה בזכויות של חלקי הנפש הנוספים שנרמסו עד כה. זוהי מהפכת מעמדות ותיקון חוקתי והיסטורי. מלחמה של ממש. שבסופה, האדם יוצא שלם יותר, מאוזן, האהבה וכוח החיים שלו יכולים ללכת חופשיים ברחוב שוב, ואילו הסופר אגו הדיקטטור מוגבל חזרה למקום הנכון שלו, והכוח האבסולוטי שלו להכאיב נשלל ממנו ונמצא תחת פיקוח.
למה בכלל התחלתי לכתוב על זה? אה, כי אני חושב שזה לא נכון. בארץ של התאוריה הפסיכואנליטית יכול להיות שככה הדברים עובדים - יש רע ויש טוב. יש אסון ויש דרך לתקן אותו. אצלי זה לא בדיוק ככה. אצלי כולם רעים. גם הרודן, גם רשויות החוק, גם האנשים הקטנים ברחוב.
כולם רשעים.
כולם דוקרים וצובטים ומרעילים אחד את השני כל היום.
זה לא רק השכל או הקוגניציה שמדכאים והורסים. גם לרגשות יש תפקיד, אולי גדול יותר אפילו. בין אם זה להיכנע לסיפוקים המהירים, להתמכרות לרגשות שליליים והרסניים, לקיצורי דרך, לויתורים. בין אם זה לברוח מהצלחה או דברים טובים. לראות איום קיומי בדברים הכי נורמליים ויומיומיים. להיכנס להתקפי חרדה, דכאונות ותחושת מועקה ועצב, ללא סיבה מוצדקת - כל אלו הם בגידה של הרגש. של מה שפרויד יקרא לו איד.
מה שנראה לי שרציתי להגיד זה שנפגעתי. נפגעתי ממנה, שאחרי כל הפעמים שאמרתי לה שאני אוהב אותה, המשיכה כאילו כלום. והמשיכה להתלונן על זה שלה קשה למצוא אהבה. להתלונן על גברים ועל החוסר רגישות שלהם. ועם כל מילה שיוצאת לה, אני מתפרק והלב שלי נשרט שוב ושוב. ואז, כשהתעצבנתי עליה על מה שהיא עושה לצלם המסכן שהיא זורקת לא זורקת, היא שאלה אותי: "למה אתה תמיד חושב שאני אכזרית?".
כי תמיד היא הייתה אכזרית כלפיי. גם אם לא התכוונה.
זה פגע בי שהיא נכנסה להתקלח תוך כדי השיחה איתי. גם אם עשתה את זה מתוך פיזור דעת ולא מתוך זדון. זה פגע בי שהיא הייתה צריכה לציין שלפני שדיברה איתי שיחה סתמית, היא דיברה עם עוד אחרים כמוני - לוויינים שמסתובבים סביבה.
והכי פוגע בי, שאני לא מספיק עבורה. שאני "לא יכול לספק לה" את מה שהיא צריכה. האם יש משהו שיכול לשבור גבר יותר מזה?
נפגעתי גם מהאחת האחרת, ששירתתי אותה ואז היא נעלמה בלי לסכם את העניין. המשמעות שלה בחיים שלי חיוורת אל מול נעה. אבל עדיין, זה גם פגע.
נפגעתי מאנשים אקראיים ומהיחס שלהם אליי. כשהם אומרים לי שאני עצוב או לחוץ, זה פוגע, גם אם זה בא ממקום של אכפתיות. ואז יש גם אנשים לא אכפתיים, כמו איזה בריון שרירי וגבוה שלא מכיר אותי, אבל שאל אותי בקטע הכי משפיל: "בן כמה אתה? יש לך חברה בכלל?", ואז חדר לי למרחב האישי באופן שאם הייתי בחורה, הייתי יכול להתלונן עליו. אבל בגלל שאני גבר, זה סתם השפלה. והבן זונה הרשה לעצמו לעשות את זה רק כי ראה את החוסר ביטחון ששידרתי במשך השתי דקות שקדמו לזה. כאן הסתכמה כל ההיכרות שלנו. ואני הייתי בשוק מדיי בשביל להגיב. הכל קרה מהר, המחשבות שלי היו במקום אחר. וכשהבנתי שהמניאק השפיל אותי, הכל כבר נגמר.
והשאלה - איך אפשר לאהוב את עצמך כשאתה אדם כל כך חלש?
כשהקול שלך רעד כשאמרת לה שאתה אוהב אותה. עשית את זה לא בתור בנאדם מגובש שבא ממקום של כוח, שיש לו מה להציע. אלא בתור אפס. ואפילו לא אמרת את כל מה שיש לך לב - בדיוק, בלי לפחד, עם תוקף, עם אמונה. סתם גמגמת רגשות מפוזרים. איך אפשר בכלל שיהיה כבוד עצמי לאחד כזה?
וברגע שהתחלת לחשוב על הרס עצמי ולהיות מודע אליו, המשכת לכמה ימים נוראיים. הזנחת את עצמך לגמרי, באופן הרסני, ומתוך הבנה ומודעות למה שאתה עושה. לא היה לך כוח. הנה, עוד חולשה. חולשה מנטלית.
אם אתה מחליט לבוא לעולם ולהציג חזות של אדם מגובש וחזק, אבל הגוף שלך בוגד בך, הקול שלך נשבר ומתקמט, הגוף שלך מגיב כמו ילד מפוחד, וכולם מסביב רואים לך את זה - אז יש פה פולחן של השפלה עצמית פומבית שהתת מודע שלך עושה לך כל פעם שאתה יוצא מהבית. באכזריות, הוא מסמן אותך בתור מה שאתה כדי שכולם ידעו. שלא תיפול פה טעות. האדם העלוב והמסכן ביותר - כן, זה אני. שלא תתבלבלו.
האם זה נכון עבורי לרצות לשחזר את הפגיעות האלה, אבל מתוך בחירה ושליטה? למשל שישפילו אותי כמו שהבריון ההוא השפיל על אמת ומול אנשים, אבל בתוך מסגרת בטוחה, ומתוך בחירה שלי?
לקבל את הפגיעה בלב כמו שקיבלתי מנעה, אבל ממישהי אחרת, שהוסכם מראש בינינו שהיא תפגע בי ככה? או לשרת ולעזור ולתת מעצמי למישהי כמו שרציתי לתת לנעה - לבוא ולעזור לה, ולעשות בשבילה, ולהשקיע את הזמן שלי, להרים אותה, לתמוך בה, באופן חד צדדי ולא שוויוני. האם זה יעשה לי טוב, או רק יוריד אותי עוד למטה?
כל כך לא לכבד אותי בתור גבר, שהיא יכולה ללכת לשירותים או להתקלח באמצע שיחה ארוכה, בלי בכלל להיות מודעת.
כל התפיסה שלי והרגשות כלפי עצמי כל כך מעוותים, שקשה לי לדמיין טוב או להרגיש טוב. ואני כל כך מכור לסבל ולרוע. ולדפוסים של הרס עצמי. ויש פה כל כך הרבה עבודה, רק בלהבין. יש דברים אישיים שאני לא יכול לכתוב גם כאן, ואצטרך לעשות אותם רק מול עצמי. למיין הרבה חוויות, ועובדות חיים, וכאבים.
מה שרציתי, סהכ, זה להעלות חלק מהדברים על הכתב. כדי לעבד אותם. וזה מה שעשיתי.