רציתי לאהוב את עצמי. ובכך אמרתי שאני חכם, יפה, מוכשר. חשבתי על כל הדברים שאני לא יכול להגיד על עצמי, כי לא יהיו נכונים. וניסיתי לחפש את מה שכן.
לפחות אני לא פוגע - רציתי להגיד. אבל זה לא נכון. אני קיים, ולכן אני פוגע. בעצם קיומי אני בונה והורס. כמה חרקים מחצתי, ותרנגולות שחטתי. כמה פשע יש מאחורי החשמל שאני צורך בשביל להדליק את המזגן?
פגעתי גם באנשים. מעט על ידי עשיה. והרבה על ידי אי-עשיה. הרבה מאוד, ואולי אני לא מבין אפילו עד כמה. בדיעבד, אם הייתי מקדיש את חיי לעשיית טוב בעולם, במקום לקיום אנוכי - כמה טוב יכולתי לעשות? מה הגבול העליון של כמות הטוב שהייתי יכול לעשות אם הייתי מקדיש את כל כולי לזה?
אז לא, אני לא בנאדם טוב. גם לא רע. יכולתי להגיד שאני רגיש ומתחשב, אבל אם להיות כנה, רוב הדברים שעשיתי, עשיתי מתוך פחד ולא מתוך בחירה. וזה כולל את מעט הדברים הטובים שאולי עשיתי ואולי לא, בימות חיי.
אפשר גם להגיד שאין כזה דבר "טוב כשלעצמו", אלא רק "טוב בעיני מתבונן מסוים", אבל לא ארד לרמות כאלה של חוסר-פרגמטיות.
נשארתי עם השאלה על מה לבסס את אותה "אהבה עצמית" שרציתי להעיר. כשהייתי ילד יכולתי להגיד שאני ראוי לאהבה כי אני יכול לשיר, והשירה שלי יפה. החברים אמרו לי את זה, ההורים אמרו. אבל אז לקחתי הפרופוזיציה הזו לבית ספר למוזיקה, ושם, במקום בו נמצאים האנשים שבאמת יודעים מה זו שירה יפה, השירה שלי פתאום לא הייתה כזאת מיוחדת. ובהתאמה, גם לא התביעה שלי לאהבה.
אני זוכר שעבדתי עם נשים שהייתי עבורן כלום לגמרי. אלו תמיד נשים. כי עם נשים זה בוז כפול - בוז כלפי חוסר-היותך אדם, ובוז כלפי חוסר-היותך גבר. כל מה שיכולתי להביא לשולחן בשיחה קצרה: הומור, אינטיליגנציה, יצירתיות או עולם פנימי - היה עבורן אפס. הן הביטו בי באותו חוסר זיהוי בו הן הביטו בקיר חסר מאפיינים.
כלומר, תמיד יהיו אנשים עבורם כל מה שיקר לי יהיה כלום ואפס מוחלט. וגם אני אהיה כלום ואפס מוחלט. אנשים שבבית הדין שלהם לעולם לא אוכל לזכות בתביעה עבור הזכות לצרוך חמצן.
ומנגד, כל תירוץ שאני יכול לתרץ על פיו לאהוב את עצמי - ניתן להפרכה. למשל, אם אגיד שאני כותב יפה, יגיע מתישהו עדכון של צ'אט GPT שיכתוב יפה יותר ממני. אולי הוא כבר הגיע, הרי איך מודדים את זה בכלל? כל דבר שאני יכול לשאוב ממנו ערך עצמי, הוא בר החלפה. במיוחד בעולם של היום, בו הערך של דברים צונח כל כך מהר.
אם אספק למישהי אהבה, מה כל כך טוב באהבה שלי שגבר אחר לא יכול להחליף אותו? או רובוט?
אפילו עבור ההורים שלי, אפשר להחליף בילד יותר טוב. אפשר להרוג אותי ולהציב במקומי שכפול. אף אחד לא ידע.
העולם יהיה טוב יותר.
אז למה אהבה? למה שאוהב את עצמי?
אפשר להגיד, בנקודה זו בטיעון, ש- "לכן אני גורר שעליי לאהוב את עצמי לא בהסתמך על תנאים בני-חלוף - אלא לאהוב אהבה חסרת תנאים וכוללת."
אבל זה לא עובד ככה. כי אהבה היא רגש. ואת המוח לא כזה קל לרמות. צריך לתת לו סיבות להרגיש רגש. אי אפשר להגיד לו סתם "תרגיש". ואז הסיבות שאני נותן מרגישות כמו שקרים.
תכלס, מבחינה פרגמטית, אני חושב שאם אתאמץ מספיק חזק, המוח יתקפל. אני צריך לעשות שינוי בגישה. במקום לחפש את הסיבות הנכונות, עליי להציף את המוח בכל הסיבות הכי מטופשות וחסרות ביסוס, והוא פשוט יקרוס תחת הלחץ. אני מכיר אותו. אני יודע טוב שהוא קורס תחת לחץ.