לא דיברתי על הפחד לרוץ. אני רואה את כולם רצים ואני לא רץ. מה שתמיד הפחיד אותי הכי, הוא שראיתי לאן הם מגיעים בסוף הריצה, וזה לא קרץ לי. זה גרם פאניקה.
תעשה יוגה, מדיטציה, תאכל בריא, תישן טוב. שמור על איזון בין חיים ועבודה. השקע בחברים ובמשפחה.
לא רוצה.
ראיתי מה זה עושה לאנשים ואני לא רוצה את זה.
הפחד התהומי שלי הוא שאין לאן ללכת. אין לאן לרוץ.
כולם אידיוטים, רצים כמו תרנגולות קצוצות ראש. אתמול אמרתי שאין אלוהים. היום אומר שאין ישועה.
תמצא משהו שנותן לך משמעות. החיים הם פולחן, הקדש אותם עבור היקר מכל.
בולשיט.
הכל עבר אינפלציה והתפוצץ. אין יקר יותר. לא היה אף פעם. זו הייתה אשליה. זו תמיד הייתה. היום, המתנה שלנו, עם הניהיליזם שלנו, עם הפוסט-אמת וקריסת מבני המשמעות - היא צלילות. אנחנו, עם המסכים המהבהבים שחוסמים מפנינו את הפשטות היפה של עולם הטבע - צלולים. הדיכאון שלנו מותאם-מציאות. מכוונן. אמיתי, כנה, נכון.
אין לנו סיבה לחיות ואנחנו כבר לא מתיימרים אחרת.
אני לא רוצה לרוץ, אמרתי. אני ראיתי לאן זה מגיע. אני לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה.