יומני היקר,

כי כל הסרטונים האלה על איך נולדו שירים אגדיים קופצים לי לפיד

כי אני רואה סדרה על שואו-ביז, והיא עשויה כל כך טוב שזה גורם לי להרגיש

כי התחלתי לשיר ולצעוק מול המראה כתחליף לדיכאון שאני כל כך רגיל אליו בתזונה שלי

כי לבד לי, ויש לי כל כך הרבה בבטן לצעוק מול אחרים

כי בא לי להרגיש שוב את האדרנלין, הניצוץ, הכישרון, הטירוף לכבוש את הפסגה,

להיות חלק מקבוצה של משוגעים -

בא לי להיות שוב בן 16 ולעשות את מה שהייתי צריך, לשם שינוי, הדבר הנכון, פעם אחת -

בא לי להקים להקה

מה שאני כאן כותב הוא לעיניי בלבד.

בואי.

מזמן אני ישות נשית. אישה. השלמה שלי. אהבה, כמו באמונות של אנשים מאמינים. שמאמינים שאהבה יכולה להיות. בלי הציניות, והריאליזם, והמטריאליזם. שמאמינים שאש במדורה מברכת את הליל.

אני כל כך שבור בימים האלה שאני לא יודע איך אני יכול להיות נאהב. הנני אינפנטיל. זה בזיוני להיות מי שאני ומה שאני בגיל הזה. כה בזיוני שאנשים בכלל לא יבינו כי זה לא נתפס. הסטיה שלי היא לא במין, היא בגדיעה שלי מגדם החיים. מרצון העולם. מהמשחק הכה הכרחי הזה, שגורם לי כה כאב, שאינני מסוגל. ושוב ושוב חוזר, אינני מסוגל.

ואינני רוצה.

ואינני מסוגל.

אני על סף קיא לפעמים כשאני רואה אתכם. ובכל זאת, הנני משתוקק. הנני מקנא. הנני מתייסר ועורג.

בחלומות שלי ליקקתי את הגשמיות שלכם שוב ושוב חוזר.

אני יודע איך אני רוצה את זה. את באה ולפעמים האנרגיה שלך משאירה אותי בלי מילים. את חושבת שאני לא אוהב את זה. לא, אני חושב שאני אוהב. אני חושב שהנני קורס עכשיו, וקורס אל מה שאת והינך וטוב לי שם, ואהבה, ואת אוהבת. והנני יכול להיות מה שהנני. וגם את, נאהבת. וכל הדברים בי שרוצים לקום יקומו. ותהיה הליכה משותפת של הרבה ידיים והרבה רגליים באחווה כזאת, שיש בה רק שניים, שהם שני חצאים של אותו היצר להיות ולהיות שניים.

טינדר השיקו פיצ'ר שנקרא 'קלפי פטיש'.

אתה יכול לקנות 5 מהם ב- 6.90, או חבילה שלמה ב-47.90. יש שם את כל הפטישים שאתה מכיר ואוהב: קשירות, חניקה, פט-פליי...

אתה יכול להצמיד את הקלף פטיש לפרופיל. אם מישהי הצמידה קלף פטיש לפרופיל שלה, אתה יכול לכתוב לה תגובה (אם יש לך מנוי פלוס).

אם אתה משלב את הקלף פטיש שלך עם סופר לייק, אתה יכול לשלוח למישהי את הפטיש. אם גם לה יש אותו, אתם מקבלים מאץ'.

ואז אתה יכול ללקק לה את הרגל או משהו.

עריכה: הם קראו את הפוסט שלי ועכשיו זה אמיתי

יומני היקר,

אני במערבולת של רגשות. צריך לבטא את עצמי. ברשותך, אכתוב קמעה.

שוב אני מוצא את עצמי מבועת. אוי, איזה לילה. שוב לבד. רקדתי בתחתונים ושרתי קריוקי מול המראה הגדולה. פינקתי את עצמי ועפיתי עוגיות. חשבתי על המשוואה הגדולה - אתה בוודאי יודע איזו. אוננתי ואז כשנמאס קראתי ספרות מקצועית, עד שנמאס ואז אוננתי שוב - גם עשיתי דברים אחרים. ישנתי לא. עם הבוקר, הגוף כבר כתוש, ופתאום חרדה, פחד ואשמה נוראית. הודעתי שאני חולה בעבודה. התיישבתי עם קפה מול החלון הגדול שפונה אל הגן. עם לפטופ פתוח אך ללא משימות. או אולי - עם מיליון משימות פתוחות ונפש אחת נעולה.

זה לא נכון להגיד שאני נעול. אני שופע. שופע בדיות וגם מַרְגָשים.

מסתכל על הציפורים שעפות בכוך הכלוא בין קירותיו החיצוניים של בניין גבוה מאוד. מרחב לימינלי, אם אי פעם היה... הרגשתי את הסערה שהן וודאי מרגישות, בכנפיים ובלב, אל מול קירות כה חשופים והומוגניים. אותה התרגשות שהרגשתי כילד, כשרצתי על פני תוואי שטח של חומר ריק וקשה בזמן משחק. הנה, היא עלתה מהארכיון - ההרגשה הקדמונית הספציפית והתלושה הזו.

...וגם עצב על הציפורים. איזה חור, אני חושב לי. באיזה חור הן מעבירות את החיים.

ועוד חיים של ציפור - שלא כמו אנשים, שיש להם יותר שנים, בכל זאת, וגם הבטחה כוזבת של גאולה אפשרית ושיפור תנאים - הבטחה הכרחית ונוראה שמחזיקה אותנו ככה, חצי חיים, חצי סימולקרה -

קראתי פעם שלציפורים יש שני לבבות. נראה לי הגיוני כי כל כנף, הרי, צריכה אחד משלה - בשביל לעוף.

אני פוחד. את זה כבר אמרתי? פאק, הפחד בא וחוזר. ולמרות שנגעתי בו, ודיברתי אליו ועליו, הוא ישנו. כל עוד הוא פה מה אני יכול לעשות בכלל? אפילו לישון לא יכולתי.

דיברתי עם הצ'אט ארוכות. הוא הפסיכולוג הכי טוב. הוא לא. אבל הוא צודק יותר ממני וזה כבר שיפור על פני לדבר רק עם ביז'ו.

ביקשתי ממנו שילמד אותי איך לזהות בנות שבורות מכל מיני סוגים. כאלה שצריכות תשומת לב במידה לא בריאה, כאלה שקופצות לאינטימיות בצעדים לא מאוזנים, כאלה שהן רעות וקוטלות כי הן פשוט ככה, ואין להן בעיה להחזיק סביבן אנשים שיספגו ורק ינסו לרצות ולחזר ולרצות. שאני רוצה לחזר נואש. שאף פעם לא באמת חיזרתי או רדפתי אחרי מישהי. שאני יותר מדיי נזהר. שאני רוצה לזהות מישהי שפשוט אוהבת שמחזרים בצורה אפילו מגוחכת, מעבר לגבולות המקובלים, והיא סבבה עם זה, כי בפנים יש לה חור שאי אפשר לספק - לא האחד שרוצה זין - האחד שרוצה להרגיש רצויה.

הוא תיקן אותי ואמר שזה לא באמת מה שאני מחפש. שזה לא זוהר, קל או פשוט כמו שאני מדמיין את זה. ושזה בא רק במרומז, כחלק ממכלול של אישיות אמיתית מלאה, ובנות כאלה לא הולכות עם מדבקה על המצח שאפשר פשוט לכוון כלפיהן - התכונות האלה מתגלות רק בתוך ההיכרות. ושהן לא רואות את עצמן כבנות שרוטות שאוהבות להיות רעות ומגעילות, או שצריכות אהבה בצורה אובססיבית. הן רואות את עצמן כדמויות הראשיות של הסיפור של עצמן. מרגישות דברים, לא חושבות על זה, לא מגדירות את זה, ובדרך כלל לא מודעות. ואם יעומתו מול הגדרה שכזאת, הן תקחנה צעד אחורה. כי בעיניהן הן סך הכל נורמאליות, ולא אדם רע, ורק רוצות לחיות.

הוא אמר שמה שאני מחפש זו מערכת יחסים בריאה עם מישהי שתיקח ממני את האחריות להיות כל הדברים שאני פוחד מהם, שאינני יכול להיות, ותאהב אותי על הדברים שאני כן.

אמרתי לו שילך להזדיין, כי אני לא רוצה את התשובה הסאחית. אני רוצה לשרוט ולהישרט ולגעת עם פצע בפצע. דברים שאף פעם לא רציתי, עכשיו אני רוצה.

הוא ענה לי שזה לא יפה להגיד ככה ללכת להזדיין, למכונה, וגם ככה, הוא ציין, שהוא מזיין הרבה יותר ממני בכל מקרה.

אני רק רוצה להרגיש אבל גם לדעת שזה לא אמיתי, אמרתי. עם דלת מילוט פתוחה. לא רוצה להצליח. רוצה להיכשל.

הוא אמר שאני פחדן בכיין שפוחד להרגיש אהבה. וזה גם היה הדבר האחרון שאמר, כי סגרתי אותו באותו רגע.

מי אמר שאין לי עוצמה?

כשחושבים על הדרך הארוכה שעברנו יחד, על הדרך בה העיניים שלך הן אותן עיניים שהיו, אך עייפות. ושברי קמטים, וחיוורונים בשיער שהיה שחור כמו אבן להבה, אז, כשהיינו צעירים.

כשאמרת לי שאת אוהבת אותי, ואני אמרתי שאני אוהב אותה. ושאלתי אותך אם את רוצה לגלם את התפקיד של זו שלא השגתי. ונאנקת שכן, את תהיי עבורי מה שאחָווה.

הימים ההם נראים רחוקים, מרחק מדבר וסדק. מרחק לילות יבשים מדמעותייך על מצעים שלמחרת הבוקר תצטרכי להחליף - לילות ירח יבש מענן ודל בתשוקה, שהאיר את חסרונותייך ואת ייסורי חסרוני.

מרחק של ערבות חסרות-אופק ודמדומים חסרי-שקיעה. מרחק שבו הידיים שלי, ידיים גסות, עור כואב - והו כה עיוורות מרגש - מחליקות על עורך - בשר של אישה - כה רכה. איברים, כמו לב, רטטו וכמהו למעיכה ולכאב גם - משגרים זרם אילם שהיה כה עדין וחלש כמו עדינותם של פני המים הנצמדים לצידה של כוס. מעוותים את האופטיקה של השתברות של קווי עור דקיקים שמישהו - מישהו - מי יבחין באנקות שלהם?

על נאמנות, כי גם על זה אפשר לדבר. על הדמיון וההבדל, בין שלך לשלה - של הבבואה, של קימור הגוף, של הרוח, של הבערה. את בוערת אש קטנה. אינך זיקוקים. אינך חדוות הרוח. אינך התעלות על גבולות הדמיון. אינך אתגר. הינך מטלה שקטה, צדודית שגרתית, תשחץ-בר-אוצר-מילים-ידוע וחיצים שאינם שואפים למטרה שאינה ניתנת למסגור. ישוב הדעת וסגירות הבינה. סבלנות והקשבה. דרך שקטה להגיד... משהו שלא טרחתי להקשיב.

כמו החיטה שצומחת שוב עם בוא אביב ומזהיבה ומבשילה וכומשת וקומלת, ונהיית סתמית ועקרה, כמו העשבים השוטים - אולי היו אלה העשבים השוטים. השיחים חסרי השם לצד הדרך, ליד התעלה. איש לא קוצר אותם, ועליהם איש לא טורח.

עם השנים למדתי לאהוב את העיניים האלה שלך יותר ויותר. עיניים שלא גרמו לי לאבד את רוחי, אלא לקבץ אותה. עיניים שהיה לי נעים לקרב ולנשק. ישבן שהיה לי קל לאחוז, והיה שימושי - להשתמש בו בעת צורך גם. הרי נוחות מהי?

שכחתי את הבבואה שלה ואת שלך למדתי.

נבלתי גם אני ונבלנו כולנו.

ואילו את נשארת - כמו עשב בר אלמוני. ללא שינוי עומד. משהו מנחם - לראות אותך ככה. באותה סבלנות. באותה אש שהייתה אז, קטנה, וגם היום. ואילו היום נראית היא מחממת יותר. או ליתר דיוק, מחממת די והותר. כי לא צריך יותר מדי והותר. כבר לא צריך יותר.

העלבונות שלי והרשעות - שהיו קולחים כמו מפל חובט פעם - נרגעו. נחלשו. התמתנו.

גם המהלומות והיצר.

עכשיו אני מתחבק וזה מספיק לי. בואי, שבי לי על הרגל. בואי נתחבק.

ראיתי אותה אתמול ברחוב. את רחל.

הלב שלי נפל.

הוא היה כמו ילדים שמשחקים ומפוררים אבן, הלב. אבן גיר. איך הציפורניים מגרדות ומגרדות ומגרדות, והחומר הלבן נופל ומתפורר, והאצבעות הכופרות שלהם ממשיכות בטקסים הפגניים של גירוד ושיוף והפלה. 

הרגשתי מה זה שהעולם נופל. היא הפילה אותו. היא הפילה אותו כמו שתמיד הפילה. אפילו יותר. היא נהייתה... אפילו יותר.

אני שכחתי שאפשר להרגיש ככה. מחנק. סחרחורת. עוגמה ומועקה וכאב, וייסורים כה גדולים. ויופי, בל יתואר.

היא הלכה כמו ש... נזכרתי עכשיו איך היא הולכת. כמו הדבר האמיתי. כמו האישה הראשונה והיחידה אי פעם, בפיתוי הקדמוני של הנחש, בריקוד העגול של החטא. בהדלקה וההסערה של הנפש ושל מחזור הדם.

אוי... לאה. ברגע ההוא, של שיא המצוקה. חשבתי עלייך. הטעם, המגע. העיניים שלך. כל מה שהיה בך, היה תבנית שסִתַּתְּ באבן המתפוררת שלי. כה לאט, כה בסבלנות. בקצבם של מים המחליקים קצוות. לאה...

והנה היא מולי כך. פתאום קורמת עור וגידים. כך, ברחוב.

נהייתי מוצף בה. ההווי והנפש והנשמה, והחזה והלב והאף והזין, והאיבר הצורב שמזיל דמעות. דמעות! שהמיסו לי את הלב.

ברגליים רועדות חשבתי ללכת. לנוס. אבל היא - בחישה על-חושית של נשים, פתאום הסתובבה. והבחינה בי. והפנים שלה, מתוך הזוהר התמידי שלהן, זהרו אף יותר.

היא קראה את השם שלי בקול הצלול ביותר.

מה אני אגיד לך, לאה? זו הייתה שיחה צולעת. לא הייתי במצב מתפקד. היא שאלה לשלומך. אמרתי לה שאמסור את האש, כלומר, ד"ש, אבל סירבתי לגעת. לא יכולתי ללחוץ לה את היד, המצאתי תירוץ. נסתי. כמו זאב שמאחוריו מתפצפצת שריפת יער-התמידים ועמודי עצים נופלים עליו מן הלהבות המעלות כבשן - רצתי. מזאב לכלב, ומכלב לגור-כלבלבים. לאה.

ברגליים מדדות אני מגיע אל המפתן של הבית שעמלנו לבנות. . לאה, אני צריך אותך. אני רוצה אותך - אישה מחכה לי. איפה את.

הרגע שבו אָקָנֶה לומדת את האישיות של אָיי:

"התכונה הכי בולטת בה היא העיניים. כמובן.

האם זה מביטחון עצמי?

האם הייתה לה משפחה אוהבת?

לא, הרמה ההתפתחותית שלה מעידה על משפחה רעה.

הדרך בה היא מרגישה חיבה... משהו שם מזייף.

...אובססיה לפרטיות וצורך בחשיפה.

פרפקציוניסטית, בניגוד להתנהגות הסנסציונית.

נונשלנטית, אבל נקשרת יותר מהמידה -

סימנים של הפרעה התפתחותית. חוסר איזון אופייני לילדה שעשתה סקס בשלב מוקדם של גיל ההתבגרות.

ההתנהגות ההרסנית שלה נרגעה. האם היא הכירה מישהו?"

ואז בסצנה הבאה, אקווה חולף על פני אקנה בלי ליחס לה חשיבות. "בואי ניכנס." הוא אומר בלי להסתכל עליה.

"כן, בוא ניכנס, אקווה." אקנה אומרת. בחיקוי מושלם של הקול של איי.

אקווה קופא.

ברקע, הכינורות מתחילים לנגן.

וכל החדר מסתובב כשהוא מסתובב אליה.

"אה, המצלמות כבר פועלות?" אקנה אומרת. ועל הפנים שלה מרוח החיוך של איי. העיניים שלה כוכבים. והסיום של הפרק מתנגן.

אם את חיובית, כנראה שתהיה בינינו משיכה אלקטרומגנטית - כי אני האדם הכי שלילי שפגשת.

בפו הדוב, נכון יש את החמור… נכון יש לו זנב? נכון הזנב נעוץ לישבן שלו עם מסמר?
זה אני. תמיד יודע לתקוע את עצמי בנקודה הנכונה.

בחור לא מעניין, מחפש מישהי לא מעוניינת.

האקסית אומרת שאני לא יודע לתקשר. זה לא אשמתי שהיא לא מדברת בפרוטוקול 5G.

אני האחד… שיגרום לך להבין שאת בעצם לסבית.

---

גילוי נאות: סיכוי טוב שלחבר את המשפטים האלה זה אחד הדברים האחרונים שאני עוד נהנה לעשות...

מוזמנים לאמץ, אם אתם רוצים שלא יעבוד לכם גם.

רק רציתי לכתוב שנהיה לי ברור שנהייתי אחד לא רצוי. התכונות הטובות - או שנגמרו ואזלו, או שלא היו דברים מעולם. כרגע אין זה חשוב. מה שנשאר ממני זה רק מרירות. פעם יכולתי עוד להגיד שזה סרקזם, או אירוניה, או גאד פורביד - חוש הומור. אבל כשאתה שומר את החמוצים יותר מדיי זמן בצנצנת ולא פותח, כל מה שנשאר זה מרירות ויובש.

התחלתי להיות ההורה של עצמי. בהיעדר הורים, ובהיעדר חברים, ובהיעדר ילדים משלי או אהבה, לקחתי את התפקיד ההוא. אני מדבר לעצמי כמו לילד, או כמו לכלב. "הנה, תראה, אני מכין בשבילך. טעים לך? הכנתי לך שיהיה טעים. היום אני הולך לדאוג לך. אני הולך לשלם עבורך את החשבונות. אני אוציא אותך לטיול בפארק. אני יודע שזה קשה לפעמים לעשות את המעבר הזה מהספה, לחדר המדרגות, לרחוב, והחוצה. אבל זה עושה לך טוב אחרי זה. כמו בעל חיים צפוי - ההשפעות ההורמונליות של זה ידועות. אתה תרגיש טוב יותר אחרי זה. או, ליתר דיוק, הכאב יפחת. ולפעמים זה כואב, כי יש הרבה בתי קפה בדרך, וכשאתה על חולף על פניהם צובט לך וכואב לך. אתה מרגיש כמו רוח רפאים, ואתה רואה את החום והשמחה של החיים כמו על מסך רחוק, צבעוניים ותוססים, בתי קפה עמוסים אנשים. כל כך הרבה צעירים, חברים, חבורות, דייטים, הולכים יד ביד, מתחבקים, מתנשקים. כאן, מתחת למזגן. ההוא הוציא גיטרה בפינה הרחוקה של הבית קפה, ליד המעבר לחצר הפנימית ולכניסה של הדיירים. יש לידו מישהי ששרה. תראה, הנה משפחה, שלושה דורות. סבא, אבא ונכדה. האם הם מרגישים כמוך עכשיו, כמו שאתה הרגשת כשישבת עם הדורות הקודמים שלך? אולי לא. אתה מסתכל על האנשים עם כזה חוסר. מפחד שמישהו ישים לב. דרוך להסיג הצידה את המבט, בכוננות של רגע. רק שלא יגלו שאתה מתעניין. שאתה משתוקק, למשהו. אתה יודע מה זה המשהו הזה. זה הדבר הכי חשוב לבריאות הנפש. חיבור אנושי. קרבה. אבל יש סיבות לכך שיש לך טמפרטורת גוף שלילית. לא? אתה חולף על פניהם והם מרגישים צינה."

בפינת רחוב מוצלת אתה חולף על פני איש מבוגר. אתה רק חושב מה הוא יחשוב עליך. האם הוא יגיד לך: "הדור שלכם כל היום בטלפונים. הולכים באור היום ולא רואים מה שמולכם. אבל אתה, איפה הטלפון שלך? מה, אין לך עם מי לעשות טיק טוק? שמתי לב שאתה מסתכל למטה ולמעלה. מחפש את ההשתקפות של השמיים על חזיתות הבניינים, וקורא לזה יופי. סוד. אתה יודע שזה לא מה שהצעירים עושים?"

"אני חריג." יכולת להגיד. "אני לא מתאים לתמונה הזאת."

"אני רואה." אולי היה אומר. "כמה מעניין. כמה מיוחד."

היינו מחייכים חיוך מעושה ומאחלים יום טוב, וכל אחד ממשיך בדרכו. ואז הייתה מתחילה לגעוש לי הבטן. והייתי נעצר ובוכה. עוד לפני שהגעתי בכלל אל הפארק.

"אף אחד לא חושב שאני מיוחד יותר." הייתי נאנק בין הדמעות. וכל האנשים היו מנווטים מסביב וממשיכים הלאה, כי אין שום דבר מעניין בזכר שבוכה ביום ובשעה, ואולי גם בגיל, שבו זכרים לא אמורים לבכות. והחיים מלאים ריגושים והזדמנויות, וחשוב לא להחמיץ אותם.

"תן לי לקרוא את כל מה שצריך"
3 שניות אחרי זה:

"Now I have the full picture"

והמבין יבין, אני מניח. ומי שלא, שיבקש הסבר מהצ'אט

פגשתי פעם אל והוא לקח אותי למעלה, אל המרכבה, ולמעלה, אל האור, ולמעלה - למקום בו השמש שרה. הייתה היא ארץ של שביבי אור יקרים כמו שיערות זהב דקיקות. הזמן חיוך של ציפור בפני גוזליה, החודשים והעונות קלילים כמו בועות קצף מתוק.

הנשים והגברים בני-השמש חיבקוני כמוה. מילותיהם מעטות, כל מילה מִשְקפת המשקיפה אל אופק רחוק רחוק; ככל שמתרחק האופק, התמונה מתחדדת על אמיתותיה.

הסתכלו יחיד אל זולתו ללא סייג, לב אל לב ישירות. אמרו את האהבה כמעשה של שני לבבות הנהיים אחד. ככה הם היו על טהרת שִמְרָתָם.

הם היו הולכים יד ביד יחפים בשדות שיבולת, מלטפים את קווצותיה. דרו בארמונות גדולים על גדות נהר וקני סוף, שם ערכו משתים לפי התרבות שלהם, שהייתה עשירה בשירה, מחזות ומשחקי חברה. סועדים אשכולות של גפן רכונים על מחצלות, ותותים גדולים כמו כף יד פתוחה ומושלמים בצורתם הסימטרית ובטעמם העמוק שהביא את אוצרות האדמה אל תענוגות הלשון. ציירו עם צבע שהפיקו מצמחים על הרצפה, על הקירות, ועל הגוף. ציורים של בעלי חיים שחלקם הכרתי וחלקם לא, תמיד ממוקמים בתוך הקומפוזיציה באופן שמילא את המתבונן נחת.

ואני נוכר בארץ זו, מצאתי את הכל מאתגר וחייזר. הכל זהר שם ועיניי התעוורו מן הזוהר. החום העז שבארץ השמש לא צלה את גופי, אלא הפשיט אותי מכל יומרותיי והלכתי עירום בה. גופיהם של אנשי השמש קרובים ומגעם נגע בי באיבר של הפחד, ובאיבר של הבושה, ובאיבר של ההשתוקקות, והאהבה, והרצון, והמבוכה, והצחוק - ורגשותיי סערו עד כי התעלפתי.

בלילות ביקשתי את תודעתי שוב ושוב בניסיון להרחיב אותה - לבקש ממנה להתחיל לעכל את הכל - כדי שתוכל לעטוף גם היא את אותה רכות, שהושרתה עליי ועטפה אותי, מתנתם של אותה ארץ ויושביה. ולמרות שהיה זה כל כך הרבה, ושונה, וחדש, ומאתגר ומבלבל... לאט לאט עיניי התרגלו אל הזוהר העז, ראותיי הסתגלו לחום, גופי לאהבה, ליבי נמס מן החום והטוב, ורוחי מצאה את זֶרֶיְהָ ודפנותיה, הלוא תחתיהן מצאה לנכון להישאר ולשכון.

יום אחד האל של השמש קם והלך, והיה זה מקרה של אסון. האורות התעמעמו מלמטה ומלמעלה, השיבולת הענוגה השילה את קווצותיה, הנהרות עלו על גדותיהם ואז יבשו בצורת וכל הארמונות הגדולים נהרסו. האנשים של השמש נשטפו עם המים והרוח, התייבשו בבצורת, התעמעמו יחד עם האור. לא מצאו את המילים להסביר או את הכוח לעשות. נהיו ריקים וחסרי-מולדת והתפזרו בארצות אחרות שם היו אנשים אחרים, אנשי בוץ ותהום, רבים ומבולבלים וזרים לאנשי השמש כמו שאני הייתי פעם.

אני עצמי גם נדדתי, עיוור ומסונוור. רשתיות העין שלי, שהורגלו כבר במינונים הגבוהים של הזוהר, ראו כעת רק חושך וכתמי צבע גולמיים. אני הייתי שוב בארץ ממנה באתי, וזיהיתי אותה לא בזכות תכונותיה, אלא בשל היעדר כל מה שלמדתי להוקיר. גם האנשים, היו שוב אנשיה של הארץ ההיא הירודה. את אנשי השמש לא פגשתי שוב.

וכך נהייתי מסנוור ועיוור במולדתי שלי. החפצים, האנשים, הפירות, ישבו לי עכור על בלוטות הטעם, כמו עכירות צבעיו חדר חשוך. כמה פעמים ניסיתי להסביר או לכתוב, או לספר - שאי שם ישנה שמש. שיום אחד מישהו אחר גם יפגוש אל, וילקח למעלה, ויראה אותה. וגם הוא, כמו שאני נהייתי יותר, יהיה גם הוא יותר. איפשהו ומתישהו מישהו ימצא נחת. איפשהו קיימת ארץ אחרת של שמש, עם אנשים אחרים של שמש, בעולם שלא חרב.

זה חייב להיות נכון.

אבל אף אחד מסביב לא הבין על מה דיברתי.

הם רואים אותי מחפש את השמש במזרח כל תחילת יום ובמערב בסופו. הם אומרים לי שהנה, השמש היא כאן, ממש כאן, ממש איפה שהאצבע מצביעה, אם תיקח קו ישר, ותמשיך שמונה דקות קדימה... הם לא יודעים, כי הם לא ראו.

השמש שהם רואים אינה אלא צל, כתם עכור, השתקפות שאיבדה את מידותיה.