רק רציתי לכתוב שנהיה לי ברור שנהייתי אחד לא רצוי. התכונות הטובות - או שנגמרו ואזלו, או שלא היו דברים מעולם. כרגע אין זה חשוב. מה שנשאר ממני זה רק מרירות. פעם יכולתי עוד להגיד שזה סרקזם, או אירוניה, או גאד פורביד - חוש הומור. אבל כשאתה שומר את החמוצים יותר מדיי זמן בצנצנת ולא פותח, כל מה שנשאר זה מרירות ויובש.
התחלתי להיות ההורה של עצמי. בהיעדר הורים, ובהיעדר חברים, ובהיעדר ילדים משלי או אהבה, לקחתי את התפקיד ההוא. אני מדבר לעצמי כמו לילד, או כמו לכלב. "הנה, תראה, אני מכין בשבילך. טעים לך? הכנתי לך שיהיה טעים. היום אני הולך לדאוג לך. אני הולך לשלם עבורך את החשבונות. אני אוציא אותך לטיול בפארק. אני יודע שזה קשה לפעמים לעשות את המעבר הזה מהספה, לחדר המדרגות, לרחוב, והחוצה. אבל זה עושה לך טוב אחרי זה. כמו בעל חיים צפוי - ההשפעות ההורמונליות של זה ידועות. אתה תרגיש טוב יותר אחרי זה. או, ליתר דיוק, הכאב יפחת. ולפעמים זה כואב, כי יש הרבה בתי קפה בדרך, וכשאתה על חולף על פניהם צובט לך וכואב לך. אתה מרגיש כמו רוח רפאים, ואתה רואה את החום והשמחה של החיים כמו על מסך רחוק, צבעוניים ותוססים, בתי קפה עמוסים אנשים. כל כך הרבה צעירים, חברים, חבורות, דייטים, הולכים יד ביד, מתחבקים, מתנשקים. כאן, מתחת למזגן. ההוא הוציא גיטרה בפינה הרחוקה של הבית קפה, ליד המעבר לחצר הפנימית ולכניסה של הדיירים. יש לידו מישהי ששרה. תראה, הנה משפחה, שלושה דורות. סבא, אבא ונכדה. האם הם מרגישים כמוך עכשיו, כמו שאתה הרגשת כשישבת עם הדורות הקודמים שלך? אולי לא. אתה מסתכל על האנשים עם כזה חוסר. מפחד שמישהו ישים לב. דרוך להסיג הצידה את המבט, בכוננות של רגע. רק שלא יגלו שאתה מתעניין. שאתה משתוקק, למשהו. אתה יודע מה זה המשהו הזה. זה הדבר הכי חשוב לבריאות הנפש. חיבור אנושי. קרבה. אבל יש סיבות לכך שיש לך טמפרטורת גוף שלילית. לא? אתה חולף על פניהם והם מרגישים צינה."
בפינת רחוב מוצלת אתה חולף על פני איש מבוגר. אתה רק חושב מה הוא יחשוב עליך. האם הוא יגיד לך: "הדור שלכם כל היום בטלפונים. הולכים באור היום ולא רואים מה שמולכם. אבל אתה, איפה הטלפון שלך? מה, אין לך עם מי לעשות טיק טוק? שמתי לב שאתה מסתכל למטה ולמעלה. מחפש את ההשתקפות של השמיים על חזיתות הבניינים, וקורא לזה יופי. סוד. אתה יודע שזה לא מה שהצעירים עושים?"
"אני חריג." יכולת להגיד. "אני לא מתאים לתמונה הזאת."
"אני רואה." אולי היה אומר. "כמה מעניין. כמה מיוחד."
היינו מחייכים חיוך מעושה ומאחלים יום טוב, וכל אחד ממשיך בדרכו. ואז הייתה מתחילה לגעוש לי הבטן. והייתי נעצר ובוכה. עוד לפני שהגעתי בכלל אל הפארק.
"אף אחד לא חושב שאני מיוחד יותר." הייתי נאנק בין הדמעות. וכל האנשים היו מנווטים מסביב וממשיכים הלאה, כי אין שום דבר מעניין בזכר שבוכה ביום ובשעה, ואולי גם בגיל, שבו זכרים לא אמורים לבכות. והחיים מלאים ריגושים והזדמנויות, וחשוב לא להחמיץ אותם.