מה שאני כאן כותב הוא לעיניי בלבד.
בואי.
מזמן אני ישות נשית. אישה. השלמה שלי. אהבה, כמו באמונות של אנשים מאמינים. שמאמינים שאהבה יכולה להיות. בלי הציניות, והריאליזם, והמטריאליזם. שמאמינים שאש במדורה מברכת את הליל.
אני כל כך שבור בימים האלה שאני לא יודע איך אני יכול להיות נאהב. הנני אינפנטיל. זה בזיוני להיות מי שאני ומה שאני בגיל הזה. כה בזיוני שאנשים בכלל לא יבינו כי זה לא נתפס. הסטיה שלי היא לא במין, היא בגדיעה שלי מגדם החיים. מרצון העולם. מהמשחק הכה הכרחי הזה, שגורם לי כה כאב, שאינני מסוגל. ושוב ושוב חוזר, אינני מסוגל.
ואינני רוצה.
ואינני מסוגל.
אני על סף קיא לפעמים כשאני רואה אתכם. ובכל זאת, הנני משתוקק. הנני מקנא. הנני מתייסר ועורג.
בחלומות שלי ליקקתי את הגשמיות שלכם שוב ושוב חוזר.
אני יודע איך אני רוצה את זה. את באה ולפעמים האנרגיה שלך משאירה אותי בלי מילים. את חושבת שאני לא אוהב את זה. לא, אני חושב שאני אוהב. אני חושב שהנני קורס עכשיו, וקורס אל מה שאת והינך וטוב לי שם, ואהבה, ואת אוהבת. והנני יכול להיות מה שהנני. וגם את, נאהבת. וכל הדברים בי שרוצים לקום יקומו. ותהיה הליכה משותפת של הרבה ידיים והרבה רגליים באחווה כזאת, שיש בה רק שניים, שהם שני חצאים של אותו היצר להיות ולהיות שניים.