כשחושבים על הדרך הארוכה שעברנו יחד, על הדרך בה העיניים שלך הן אותן עיניים שהיו, אך עייפות. ושברי קמטים, וחיוורונים בשיער שהיה שחור כמו אבן להבה, אז, כשהיינו צעירים.
כשאמרת לי שאת אוהבת אותי, ואני אמרתי שאני אוהב אותה. ושאלתי אותך אם את רוצה לגלם את התפקיד של זו שלא השגתי. ונאנקת שכן, את תהיי עבורי מה שאחָווה.
הימים ההם נראים רחוקים, מרחק מדבר וסדק. מרחק לילות יבשים מדמעותייך על מצעים שלמחרת הבוקר תצטרכי להחליף - לילות ירח יבש מענן ודל בתשוקה, שהאיר את חסרונותייך ואת ייסורי חסרוני.
מרחק של ערבות חסרות-אופק ודמדומים חסרי-שקיעה. מרחק שבו הידיים שלי, ידיים גסות, עור כואב - והו כה עיוורות מרגש - מחליקות על עורך - בשר של אישה - כה רכה. איברים, כמו לב, רטטו וכמהו למעיכה ולכאב גם - משגרים זרם אילם שהיה כה עדין וחלש כמו עדינותם של פני המים הנצמדים לצידה של כוס. מעוותים את האופטיקה של השתברות של קווי עור דקיקים שמישהו - מישהו - מי יבחין באנקות שלהם?
על נאמנות, כי גם על זה אפשר לדבר. על הדמיון וההבדל, בין שלך לשלה - של הבבואה, של קימור הגוף, של הרוח, של הבערה. את בוערת אש קטנה. אינך זיקוקים. אינך חדוות הרוח. אינך התעלות על גבולות הדמיון. אינך אתגר. הינך מטלה שקטה, צדודית שגרתית, תשחץ-בר-אוצר-מילים-ידוע וחיצים שאינם שואפים למטרה שאינה ניתנת למסגור. ישוב הדעת וסגירות הבינה. סבלנות והקשבה. דרך שקטה להגיד... משהו שלא טרחתי להקשיב.
כמו החיטה שצומחת שוב עם בוא אביב ומזהיבה ומבשילה וכומשת וקומלת, ונהיית סתמית ועקרה, כמו העשבים השוטים - אולי היו אלה העשבים השוטים. השיחים חסרי השם לצד הדרך, ליד התעלה. איש לא קוצר אותם, ועליהם איש לא טורח.
עם השנים למדתי לאהוב את העיניים האלה שלך יותר ויותר. עיניים שלא גרמו לי לאבד את רוחי, אלא לקבץ אותה. עיניים שהיה לי נעים לקרב ולנשק. ישבן שהיה לי קל לאחוז, והיה שימושי - להשתמש בו בעת צורך גם. הרי נוחות מהי?
שכחתי את הבבואה שלה ואת שלך למדתי.
נבלתי גם אני ונבלנו כולנו.
ואילו את נשארת - כמו עשב בר אלמוני. ללא שינוי עומד. משהו מנחם - לראות אותך ככה. באותה סבלנות. באותה אש שהייתה אז, קטנה, וגם היום. ואילו היום נראית היא מחממת יותר. או ליתר דיוק, מחממת די והותר. כי לא צריך יותר מדי והותר. כבר לא צריך יותר.
העלבונות שלי והרשעות - שהיו קולחים כמו מפל חובט פעם - נרגעו. נחלשו. התמתנו.
גם המהלומות והיצר.
עכשיו אני מתחבק וזה מספיק לי. בואי, שבי לי על הרגל. בואי נתחבק.
ראיתי אותה אתמול ברחוב. את רחל.
הלב שלי נפל.
הוא היה כמו ילדים שמשחקים ומפוררים אבן, הלב. אבן גיר. איך הציפורניים מגרדות ומגרדות ומגרדות, והחומר הלבן נופל ומתפורר, והאצבעות הכופרות שלהם ממשיכות בטקסים הפגניים של גירוד ושיוף והפלה.
הרגשתי מה זה שהעולם נופל. היא הפילה אותו. היא הפילה אותו כמו שתמיד הפילה. אפילו יותר. היא נהייתה... אפילו יותר.
אני שכחתי שאפשר להרגיש ככה. מחנק. סחרחורת. עוגמה ומועקה וכאב, וייסורים כה גדולים. ויופי, בל יתואר.
היא הלכה כמו ש... נזכרתי עכשיו איך היא הולכת. כמו הדבר האמיתי. כמו האישה הראשונה והיחידה אי פעם, בפיתוי הקדמוני של הנחש, בריקוד העגול של החטא. בהדלקה וההסערה של הנפש ושל מחזור הדם.
אוי... לאה. ברגע ההוא, של שיא המצוקה. חשבתי עלייך. הטעם, המגע. העיניים שלך. כל מה שהיה בך, היה תבנית שסִתַּתְּ באבן המתפוררת שלי. כה לאט, כה בסבלנות. בקצבם של מים המחליקים קצוות. לאה...
והנה היא מולי כך. פתאום קורמת עור וגידים. כך, ברחוב.
נהייתי מוצף בה. ההווי והנפש והנשמה, והחזה והלב והאף והזין, והאיבר הצורב שמזיל דמעות. דמעות! שהמיסו לי את הלב.
ברגליים רועדות חשבתי ללכת. לנוס. אבל היא - בחישה על-חושית של נשים, פתאום הסתובבה. והבחינה בי. והפנים שלה, מתוך הזוהר התמידי שלהן, זהרו אף יותר.
היא קראה את השם שלי בקול הצלול ביותר.
מה אני אגיד לך, לאה? זו הייתה שיחה צולעת. לא הייתי במצב מתפקד. היא שאלה לשלומך. אמרתי לה שאמסור את האש, כלומר, ד"ש, אבל סירבתי לגעת. לא יכולתי ללחוץ לה את היד, המצאתי תירוץ. נסתי. כמו זאב שמאחוריו מתפצפצת שריפת יער-התמידים ועמודי עצים נופלים עליו מן הלהבות המעלות כבשן - רצתי. מזאב לכלב, ומכלב לגור-כלבלבים. לאה.
ברגליים מדדות אני מגיע אל המפתן של הבית שעמלנו לבנות. . לאה, אני צריך אותך. אני רוצה אותך - אישה מחכה לי. איפה את.