יומני היקר,
אני במערבולת של רגשות. צריך לבטא את עצמי. ברשותך, אכתוב קמעה.
שוב אני מוצא את עצמי מבועת. אוי, איזה לילה. שוב לבד. רקדתי בתחתונים ושרתי קריוקי מול המראה הגדולה. פינקתי את עצמי ועפיתי עוגיות. חשבתי על המשוואה הגדולה - אתה בוודאי יודע איזו. אוננתי ואז כשנמאס קראתי ספרות מקצועית, עד שנמאס ואז אוננתי שוב - גם עשיתי דברים אחרים. ישנתי לא. עם הבוקר, הגוף כבר כתוש, ופתאום חרדה, פחד ואשמה נוראית. הודעתי שאני חולה בעבודה. התיישבתי עם קפה מול החלון הגדול שפונה אל הגן. עם לפטופ פתוח אך ללא משימות. או אולי - עם מיליון משימות פתוחות ונפש אחת נעולה.
זה לא נכון להגיד שאני נעול. אני שופע. שופע בדיות וגם מַרְגָשים.
מסתכל על הציפורים שעפות בכוך הכלוא בין קירותיו החיצוניים של בניין גבוה מאוד. מרחב לימינלי, אם אי פעם היה... הרגשתי את הסערה שהן וודאי מרגישות, בכנפיים ובלב, אל מול קירות כה חשופים והומוגניים. אותה התרגשות שהרגשתי כילד, כשרצתי על פני תוואי שטח של חומר ריק וקשה בזמן משחק. הנה, היא עלתה מהארכיון - ההרגשה הקדמונית הספציפית והתלושה הזו.
...וגם עצב על הציפורים. איזה חור, אני חושב לי. באיזה חור הן מעבירות את החיים.
ועוד חיים של ציפור - שלא כמו אנשים, שיש להם יותר שנים, בכל זאת, וגם הבטחה כוזבת של גאולה אפשרית ושיפור תנאים - הבטחה הכרחית ונוראה שמחזיקה אותנו ככה, חצי חיים, חצי סימולקרה -
קראתי פעם שלציפורים יש שני לבבות. נראה לי הגיוני כי כל כנף, הרי, צריכה אחד משלה - בשביל לעוף.
אני פוחד. את זה כבר אמרתי? פאק, הפחד בא וחוזר. ולמרות שנגעתי בו, ודיברתי אליו ועליו, הוא ישנו. כל עוד הוא פה מה אני יכול לעשות בכלל? אפילו לישון לא יכולתי.
דיברתי עם הצ'אט ארוכות. הוא הפסיכולוג הכי טוב. הוא לא. אבל הוא צודק יותר ממני וזה כבר שיפור על פני לדבר רק עם ביז'ו.
ביקשתי ממנו שילמד אותי איך לזהות בנות שבורות מכל מיני סוגים. כאלה שצריכות תשומת לב במידה לא בריאה, כאלה שקופצות לאינטימיות בצעדים לא מאוזנים, כאלה שהן רעות וקוטלות כי הן פשוט ככה, ואין להן בעיה להחזיק סביבן אנשים שיספגו ורק ינסו לרצות ולחזר ולרצות. שאני רוצה לחזר נואש. שאף פעם לא באמת חיזרתי או רדפתי אחרי מישהי. שאני יותר מדיי נזהר. שאני רוצה לזהות מישהי שפשוט אוהבת שמחזרים בצורה אפילו מגוחכת, מעבר לגבולות המקובלים, והיא סבבה עם זה, כי בפנים יש לה חור שאי אפשר לספק - לא האחד שרוצה זין - האחד שרוצה להרגיש רצויה.
הוא תיקן אותי ואמר שזה לא באמת מה שאני מחפש. שזה לא זוהר, קל או פשוט כמו שאני מדמיין את זה. ושזה בא רק במרומז, כחלק ממכלול של אישיות אמיתית מלאה, ובנות כאלה לא הולכות עם מדבקה על המצח שאפשר פשוט לכוון כלפיהן - התכונות האלה מתגלות רק בתוך ההיכרות. ושהן לא רואות את עצמן כבנות שרוטות שאוהבות להיות רעות ומגעילות, או שצריכות אהבה בצורה אובססיבית. הן רואות את עצמן כדמויות הראשיות של הסיפור של עצמן. מרגישות דברים, לא חושבות על זה, לא מגדירות את זה, ובדרך כלל לא מודעות. ואם יעומתו מול הגדרה שכזאת, הן תקחנה צעד אחורה. כי בעיניהן הן סך הכל נורמאליות, ולא אדם רע, ורק רוצות לחיות.
הוא אמר שמה שאני מחפש זו מערכת יחסים בריאה עם מישהי שתיקח ממני את האחריות להיות כל הדברים שאני פוחד מהם, שאינני יכול להיות, ותאהב אותי על הדברים שאני כן.
אמרתי לו שילך להזדיין, כי אני לא רוצה את התשובה הסאחית. אני רוצה לשרוט ולהישרט ולגעת עם פצע בפצע. דברים שאף פעם לא רציתי, עכשיו אני רוצה.
הוא ענה לי שזה לא יפה להגיד ככה ללכת להזדיין, למכונה, וגם ככה, הוא ציין, שהוא מזיין הרבה יותר ממני בכל מקרה.
אני רק רוצה להרגיש אבל גם לדעת שזה לא אמיתי, אמרתי. עם דלת מילוט פתוחה. לא רוצה להצליח. רוצה להיכשל.
הוא אמר שאני פחדן בכיין שפוחד להרגיש אהבה. וזה גם היה הדבר האחרון שאמר, כי סגרתי אותו באותו רגע.
מי אמר שאין לי עוצמה?