יומני היקר,

היא הייתה עם הרבה גברים, וזה הפך אותה לטובה מאוד בלזייף הנאה. אחרי שאני עושה לה דברים אני שואל אם היא אהבה את זה, והיא אומרת כן. ואז אני שואל אם היא באמת אהבה את זה, והיא אומרת כן. ואז אני שואל אם זה חדש לה, והיא תופסת לי בסנטר ואומרת שאני חמוד.

כשהיא ישנה לידי אני ער וחושב מה לעזאזל אני יכול לעשות שיהיה חדש לה באמת. מסיט את השמיכה ומסתכל על העור שלה. מעביר יד בעדינות ואבוד -- איך אפשר בכלל לחשוב על משהו חדש? כשאני נוגע בה אני יודע שהיו כאן גברים בכל מקום, וכל פעם שאני מתיימר לחדש, משהו בארשת שלה - נוחה ולא מופתעת - אומר לי: "כן, היו גם כאן."

היא רואה גם מישהו אחר. נקרא לו "פרנץ פרדיננד", או "פיפי", בקיצור. כשאני שואל איך היה לה איתו, היא אומרת שנחמד. וכשאני שואל מה עשה לה, היא מספרת לי דברים. ואז אני מרגיש כמו הדיוט פרובינציאלי. איך זה תמיד אחרים שמכירים את כל הדברים האסורים שבחורות אוהבות? ואיפה הם לומדים את זה - כי בוודאות לא מלמדים את זה בפורנהאב. הם באים עם זה מהבית, או חושבים על דברים בעצמם?

זה פוגע לי בביטחון ואז לפעמים גם לא עומד לי, אבל היא יודעת איך לגרום לך לעמוד.

לפעמים יש לי הברקות, ואז כל היום אני לא יכול להתאפק מלעשות לה. כשאני עושה, זה תמיד אותו סיפור. אם אני שואל אותה, היא אומרת לי שלדבר החדש הזה שהמצאתי יש אפילו שם, ויש וריאציות ואסכולות. והיא מראה לי שילובים ותנוחות ומהלכים של הכנה מקדימה או עיבוד מאוחר, ושילוב של אובייקטים - הכל מוכר וממופה וידוע.

לפעמים אני שואל אותה מה לעזאזל אני עושה כאן. ומה היא עושה איתי - מתי תעזוב? היא אומרת שאני צריך להיות ברגע. אבל אני פשוט לא יכול.

האם אי פעם אמרתי לה משהו שלא אמרו לה? פעם אחת כתבתי עבורה שיר. ואז היא אמרה שהיא חייבת להראות לי משהו, וחיפשה חצי שעה בהיסטוריה של השיחות, עד שהיא מצאה שיר שאחד אחר כתב לה, לפני שנתיים או משהו - והוא היה מאוד דומה אבל יותר טוב.

אני מרגיש כאילו אני הולך ביער שבכל פינה דרכו בו. מפלס דרך בין שיחי פרא קדמונים - רואה פתאום חד-קרן זוהר וקסום, ומתמוגג כי אני יפה-נפש וחזיתי משהו שאיש לא ראה ולא יראה - ואז בדרך חזרה רואה חבורה של ילדים בני 18 מבת ים שצוחקים ביניהם כשהם מסיטים את השיח-פרא-קדמוני מהדרך ומפנטזים בקול איך הם הולכים לרכב על החד קרן היום. ורואים בטיקטוק סרטון של דפר אחר שמסביר מה "הדרך הנכונה" לרכב על החד קרן (ולהצליח באותו זמן בשוק ההון -- ??).

"אז מה הדרך הנכונה לרכב עלייך?" שאלתי אותה. והיא פשוט צחקה.

אבל זה לא היה צחוק מופתע, זה היה צחוק מתורגל.

היא מגושמת כזאת. גדולה, גבוהה. היא לא שמנה או שרירית, אבל העצמות שלה איכשהו משדרות גודל. היא גם נראית בוגרת, תמיד נראתה - משהו בצורה של העצמות לחיים.

אפשר להגיד שמשהו בה תמיד הזכיר לי את פרל מבובספוג.

לכן זה נראה גרוטסקי כשבנות קטנות מנשקות אותה. החברות/פרטנריות שלה כמעט תמיד קטנות. הנוכחית נראית כמו ילדה קטנה שהלבישו אותה בבגדים של ילדה גדולה שהולכת למשרד. יש לה שיער שחור חלק-חלק והיא הולכת עם חולצות מכופתרות או ז'קטים מג'ינס אבל יש לה פנים קטנות כאלה ושפתיים טיפה מרירות, איפור כמו גותי כזה, או לפחות זו הדרך הכי טובה שאני יכול לתאר אותה. היא תופסת את אחות שלי מאחורה, ואחות שלי משתפכת ומאבדת שליטה, נמסה על הספה. היא מנשקת אותה וצובטת אותה ומעבירה עליה ציפורניים.

השם של הפרטנרית מעולם לא נמסר לי, כמו גם הסטטוס של הקשר ביניהן. היא פשוט נכנסה יום אחד, לא מזמן האמת. אחות שלי פונה אליה בכינוי מסוים שלא אחזור כאן עליו, אבל אני כמעט בטוח שזה לא השם שההורים שלה נתנו לה.

הן לא מתייחסות אליי. הפרטנרית, אני חושב, לא הסתכלה עליי אפילו. ואחותי, כמו תמיד, טוב - בעניינים שלה. היא גרה עכשיו בבית של אמא ואבא, אחרי שהיה לה עניין עם איזה מישהי אחרת, ובגלל שהם לא בארץ - הם ביקשו ממני לעבור לכאן ולהשגיח עליה.

זה נשמע אבסורדי, ולא, היא לא בת 3. אבל מי שמכיר אותה יודע שזה לא אבסורדי. היא היצורה הכי חסרת אחריות. ברמה שהעיסוק העיקרי שלה זה למצוא אנשים שיחנקו אותה. אני לא חושב שיש לה ממש תכונות אישיות אחרות.

למשל באוכל - היא אוכלת מה שאני מכין לה. ואם אני לא מכין, היא מזמינה. ואם היא שוכחת שהיא רעבה, היא גם לא תזמין. ולכן, זה התפקיד שלי. לטפל בדברים האלה.

אני חוזר מהעבודה ומנקה. כי הסלון בשאריות של כלים וארוחות וכן, גם של הצעצועים שלהן. והן לא סוגרות את הדלת אז אני שומע הכל.

לפרטנרית יש איזה עבודה שהיא מסיימת בשעה מסוימת ביום ואז היא כזה באה דוך. וכשהיא מגיעה הן די עוברות דוך לעשייה. אין ממש דיבורים.

אחותי לא דברנית גדולה.

הפרטנרית אומרת לה דברים. לפעמים לוחשת. קשה לקרוא לזה שיחה.

אני ראיתי את אחותי עירומה הרבה פעמים. גם כשהיינו קטנים, גם כשאנחנו גדולים. גם באמצע. אם מבלים איתה מספיק זמן, זה סוג של יקרה מעצמו. אל תדאגו. וגם אם אתם, נגיד, החלטתם לנסוע רחוק ממנה, עדיין מי שרוצה יכול למצוא הרבה חומר שלה מרחף דיגיטלית בכל מיני מקומות. יש אנשים שמאוננים עליה. אני חושב שהיא נחשבת יפה. גם אני אוננתי עליה כמה פעמים. אחרי זה הלכתי לטיפול.

לצורך העניין, כשחזרתי מקניות עם כל הסלים, היא הייתה על הרצפה בסלון והפרטנרית מאחוריה, חונקת אותה (איך לא). בגדים קצת כן קצת לא. ציץ אחד בחוץ. צלילים של נשיקות חזקות כאלה, על כל הגוף. והגניחות שלה, שהן תמיד אותו דבר. אני יכול להתאים אותן אחד לאחד להבעות פנים, כמו המשחקים האלה שצריך להתאים.

אחרי שסידרתי לסיים את המצרכים במטבח וחציתי את הסלון בדרך לחדר שלי, העין שלי עברה מהר על איזו קונסטלציה של איברים - הפות שלה הייתה איכשהו בולטת באמצע של הכל.

אני לפעמים מגיע לצפות בדיבייטים אינטלקטואליים.

ספציפית, הלכתי לאחרונה לדיון הזה על נושא מסוים. ואחת הנואמות הייתה סטודנטית אחת ש... כמו שסטודנטיות וסטודנטים נוהגים לעשות היום, במיוחד באוניברסיטאות המובילות בעולם... אמרה ואמרה מהר כל כך הרבה משפטים ואמירות, שהן - כמו המם הזה של החד-קרן שמקיא קשת - לא היה אף טיעון מוצק או מבנה מאחורי הדברים שלה. פשוט פוצצה באמירות חסרות תוכן וכל זה כדי להצדיק את הצד שעושה דברים רעים מאוד בעולם...

והיא הייתה כל כך מלאת חיים. ודיברה עם חיוך, בקול חזק כזה שהראה שהיא נהנית מעצמה, ומהעיניים עליה, ומהמעמד, ומהנונסנס שהיא אומרת. ולרגע, זה הכניס אותי לכזה דיכאון - אלה האנשים שמובילים את העולם. אנשים שמעניין אותם התחת של עצמם יותר מיושרה, הוגנות או עתיד העולם. שמתחככים עם מנהיגי מדינות ומנכ"לים. והם נהנים מכל רגע כשהם זוללים מלגות ומשרות מומצאות ומנווטים לכיוון תפקיד פוליטי כזה או אחר בו הם ישלטו באנשים אחרים ויהפכו את כל מה שרע בעולם לסלט מילים שהאדם הפשוט לא יכול להבין ואין לו את הסיבולת האינטלקטואלית לעקוב אחרי, אז הוא פשוט מרים ידיים ומוותר, ומותיר לאנשים מהסוג הזה לקחת ממנו כל מה שאפשר לקחת.

אפשר להגיד שלנו יש את המנה שלנו עם ביבי ושות'. אבל ביבי הוא שזיף מצומק שיתפגר עוד שנה שנתיים, וגם ככה, עברנו אליו דה-סנסיטיזציה. ומצטער, ישראל בסופו של דבר לא חשובה מבחינת מה שקורה בעולם. לראות את זה באנשים הצעירים, אלה שיגיעו לעמדות המובילות, ולראות אותם ככה, זה... מדכא בצורה אחרת. כי זה הכחדה לא של ההווה, אלא של העתיד. יש בזה משהו הרבה יותר עצוב.

אבל אם נחזור לפואנטה שלשמה התכנסנו, מה שרציתי להגיד זה, שאחרי דקה של דיכאון, סוג של... נשברתי והתחרמנתי.

היו איזה שתי נקודות שהיא כל כך נהנתה מעצמה שהיא התפרצה בצחקוק כזה, משהו ילדותי ומתוק. והיא פנתה לכל הפאנליסטים האחרים באופן אישי, עם אמוציה, בהתעקשות כזאת ששוברת את הניכור והפורמליות ומחייבות אותם להיענות לשיח שהוא אישי ואינטימי למרות שזה על במה - מהלך שהוא מצד אחד אגרסיבי ופולשני מצידה, ומצד שני מקסים. ותוך כדי זה, היא הכניסה להם איזה אמירה או שתיים מתחת לחגורה. ופשוט ראו עליה איך שהיא מתלהבת מזה, שזה היה מהול בגוון תמים, כמעט נאיבי.

והשכנוע העצמי והביטחון בו אמרה את השטויות הכי הזויות, הכוונה בה השפתיים שלה זזו...

מזל שישבתי, אחרת הייתי נופל מול הרגליים שלה. הייתי מוותר על כל הערכים והמוסר שבעולם בשביל שהיא תפנה את תשומת הלב הזאת אליי. מי יודע. אולי כמו שנהנתה כל כך מעצמה ומהשטויות הנוראיות, היא הייתה נהנית לראות גבר מסכן וחסר אונים קורס, שבוי ואבוד ומתחזק בכל שביב של מידה, את הדלוזיה הנרקסיסטית שלה.

אמא שלי לימדה אותי תמיד להגיד את האמת, ותמיד אמרתי. גם כשזה עלה לי - וקשה מאוד. אנשים לא מבינים לפעמים כמה אני ספר פתוח. כי הם עצמם, תמיד שקרים, תככים ומזימות. תמיד חיוך צבוע וסכין בגב. לא מסוגלים להעלות על דעתם שיש אנשים שהם לא ככה, ומה שהם אומרים זה פשוט מה שזה. זה כמו לראות פתאום גליץ' במציאות, ואז להתנער ולהמשיך הלאה. לראות חייזר בטוקסידו באור יום בתוך קהל. לא. זה לא מה שראינו עכשיו. זה סתם היה... משהו. אז מה בא לי לאכול עכשיו?

במשך הרבה שנים, כאמור, זה פגע בי. להיות חשוף זה לא דבר שאתה רוצה לעשות בעולם שהוא דוקרני ושופט אותך. האיברים הפנימיים שלך הם לא דבר שאתה יכול להרשות לעצמך להניח בידיים של הזולת ולא לצאת חבול ומזוהם ושבור.

אם יש משהו שאני מאחל לעצמי, בעולם הבא, זה לדעת לשקר. לדעת לשחק את המשחק. התאהבתי עד אמת במישהי והיא אמרה לי שהיא בחיים לא תצא עם מישהו שהוא 1, 2, 3. ואז היא יצאה עם שלושה גברים ברצף (שנמשך כמה שנים, אז מה) שהיו 1, ואז 2, ואז 3. וכאילו, אני בעצמי 1 + 2 + 3.  והיא מתקשרת אליי להתלונן עכשיו, על השלישי. היא לא יודעת אם היא רוצה להיכנס עמוק או אם לא. לקשר. ולמה בנים תמיד ככה ולמה בנים אף פעם לא 1 + 2 + 3. ואני שומע איזה מניפולציות היא עושה לו והוא עושה לה. ואני חושב לעצמי - באמת? על זה בחורות נופלות?

והרגישות והחדות שבהן, עוד. האלה שהן הכי חכמות. בנות שיודעות (לכאורה או על אמת) בדיוק למה כל אחד מתכוון ומה עובר לכל אחד בראש. ובכל זאת, הן נופלות לזה. רק בגלל שמישהו מפעיל להן את הרגשות, ומה לעשות, רגשות זה נקודת התורפה שלהן.

אני חושב שאני יודע איך להפעיל לה את כל הרגשות. לאחת הזאת, שאני מכיר היטב. וגם לאחרות. אני יכול ללמוד. אני יכול לעשות את זה מתוך שיטתיות, תכנון ומשמעת. לא כמו הדוב מחמד שהיא יוצאת איתו, שיש לו רק טריק אחד בשרוול והוא עושה אותו על אינסטינקט. בלי להבין. בלי ללמוד. בלי מודעות.

אבל אלה טריטוריות שאף פעם לא חתרתי אליהן. זה עושה לי בחילה.

מניפולציות עושות לי בחילה.

הטעות הכי גדולה של אנשים, בגלל שאני טוב-לב כזה, היא לחשוב שאני לא מבין מה הם עושים. הם לא מבחינים איך על הפרצוף שלי, הגבה עולה טיפה למעלה כשהם ממשיכים לנסות למכור לי בולשיט. ומשהו בי נהיה עצוב. לראות את אותו סיפור חוזר על עצמו. את אותו איש מכירות עם אותו תסריט שחוק.

כשאנשים כנים אני מרגיש בנוח לידם. אני מזהה את ומעריך את זה. גם אם לא בהכרח יהיה לנו על מה לדבר.

ולפעמים יש אנשים שהם מבלבלים ואני באמת לא יודע מה האג'נדה. הקטע אצלי, כשאני נתקל במשהו חדש, אני באמת מבולבל. הקליטה שלי איטית. זה גורם לי חוסר שקט, וחשדנות, לא להבין. ורק אחרי זמן, ההבנה נופלת עליי, בלי קשר וברטורספקציה.

אז כשאני מזהה על עצמי, מה אני עושה, מה אני מעביר לאנשים אחרים - אני מגיב מאוד קשה. כלפי עצמי. הקטע לגבי מניפולציות, זה שלרוב הן באות לא מתוך כוונה מודעת, אלא מתוך אינסטינקט. באות ספונטנית וגם אנחנו לא שמים לב שאנחנו עושים אותן.

אני נרתע מזה ועוצר את עצמי. פוחד לפגוע. כל אחד יכול להקסים אנשים גם בלי להתכוון לכך, פשוט צריך שהכוכבים יסתדרו כדי שהוא ירגיש רגש מסוים שסוחף את אלה שסביבו ויהיה ב- flow, ואז אנשים נופלים על זה. קרה לי שהקסמתי אנשים שלא הייתי אמור להקסים, ועצרתי כשהבנתי את זה. אש שהבנתי שצריך לכבות.

אמרו לי גם לא פעם שמה שאני עושה זה לא נכון. שאנחנו חיים בשביל לעשות טעויות ולחוות אותן. ושכנעו אותי ללכת נגד האינטואיציה הפנימית שלי.

בפעמים הבודדות האלה תמיד פגעתי באחרים.

כמו הפעם ההיא שיצאתי עם מישהי לדייט למרות שידעתי שאני לא מעוניין בה, וכשאגיד לה את זה היא תישבר. ישבנו פה וישבנו שם, ואז עלינו אליה לדירה והיא סיפרה על החוויות שלה עם גברים ודייטים וכל הפצעים, ודברים כואבים שהיא עברה, ואיך מתייחסים אליה. וכל מילה חיזקה את האינטואיציה שהייתה לי כבר אחרי כמה הודעות באפליקציה. אולי הייתי צריך לעשות לה נאום על איך לשים גבולות לגברים, ולאנשים בכלל. זה קצת עמד לי על קצה הלשון, אבל ידעתי שזה ממש לא התפקיד שלי בסיטואציה. וגם, שהיא לא נמצאת במקום להבין. אז פשוט היה לי עצוב לשמוע.

סיפרה על שותף לדירה שהיה פולש לה לפרטיות באופן קבוע. היא סיפרה שאם היא מעלה גברים לדירה בדייט, הם תמיד מנסים לקחת את זה למקום מיני. והיא לא סיפרה את זה בקטע טוב. היא אמרה לי שהיא שמחה שאני לא. ואני אמרתי שאני יודע. 

היא לא ידעה שהתנהגתי במודע כדי שהיא תרגיש בנוח. ואם הייתי אדם אחר, הייתי יכול לשחק לה על הרגשות והכוח רצון ולשכב איתה באותו ערב.

במקום זה, הייתי ג'נטלמן וגרמתי לה להרגיש בטוחה ורצויה ומוכלת, ואף גבר לא ראה אותה והקשיב לה ככה. למחרת היא רצתה דייט שני ואמרתי לה שזה לא יעבוד. ומההודעה האחת שהיא שלחה לפני שחסמה אותי, אני רק קיוויתי שלא הכנסתי אותה לאיזו אפיזודה.

והרגשתי רע.

בגלל זה אני נוטה להימנע ממניפולציות. גם להיות קשוב ונחמד זו מניפולציה, אם זה משפיע על אדם אחר באופן שיגרום לו כאב בעתיד. או אם אני מפעיל אותו בלא ידיעתו. או אם אני לא כנה לגבי הרצונות והדעות שלי.

אני לא חושב שיש הרבה אנשים שפועלים מהסטנדרטים האלה. לחשוב קדימה על ההשלכות של מעשים, לא מתוך תועלת אישית, אלא מתוך הרתיעה מלהיות לא כנה או לפגוע.

ולעצור את עצמך לפני שאתה עושה עוד טעויות. ככל שהמודעות שלי התפתחה במשך השנים, נהייתי יותר ויותר ברמה שכשאנשים שומעים את החישובים שיש לי בראש וכל הצעדים קדימה, הם חושבים שאני פסיכי.

אולי זה פסיכי להיות כזה. למעשה, אני יכול לדווח באופן חד משמעי שזה פסיכי.

אבל אני לא חושב שאני מסוגל להשתנות.

מה שאני מאחל לעצמי, בעולם הבא, זה לשקר בלי לדפוק חשבון. לקחת מה שאני רוצה ולהמשיך הלאה. לא להרגיש רע בגלל אף סיבה שהיא. בגלל אף אדם שהוא.

לא להתבייש, לא להצטער, לא להרגיש כלום. להיות בזוי בלי יכולת להבין מה המילה הזאת אומרת.

כמו כולם פה.

אני הגעתי למקום נמוך של הנמוך. פורנו - כבר תקופה שאני מסתכל רק על הומואים, מפנטז על זין, שידפקו אותי כמו אישה, יש דבר כל כך פסול בלשרלל את עצמך מול גבר.

אבל אני צריך גירוי ממש חזק. זין של גבר אגרסיבי, רע באמת. הסף גירוי שלי עולה ואני מגלגל את כל ההצעות של פורנהאב וכל הגברים שם כאלה, נקבות חלשלושים עם זין דק, או אם יש לו זין גדול, אתה רואה על הפרצוף שהוא לא מניאק באמת. ואז אני פותח סרטון בכל זאת ולמרות שזה לא באמת מדגדג לי, זה מתחבר לי עם השנאה העצמית, ואני נשכב על הבטן ומשפשף המבוש הפתטי על המזרון עם הטלפון ביד, ואז אני נרדם לפני שהוא מתקשה אפילו. צהריים.

מתעורר רק מההתראות המקדימות ימח שמן.

בדרך למקלט רואה את האקסית.

תל אביב תל אביב.

וצפוף שם במקלט. תקוע ליד גבר עם בתי שחי, והריח מזכיר לי כמה דוחה אותי גברים.

כאפה כזאת של מציאות כשאתה צריך לרוץ פתאום באמצע האידיליה ואז בום אנשים. ובחורות. ואלוהים שבשמיים או בבני ברק - מה הן לובשות (ומה זה לא מסתיר). אני מרגיש תחושה מרירה מאוד. בוסט של טסטוסטרון, תחרותיות ואגרסיה, מהולים במנה מרוכזת של שנאה עצמית והרגשה - שתבינו, האירנים עכשיו הקפיצו אותי מהבית אחרי שנרדמתי באמצע פורנו הומואים ולא עמד לי - ככה פתטי אני מרגיש. וככה פתטי אני נראה, אפשר רק להניח.

שנאה. שונא אותם, את כולם, ואת החיים שלי.

שוקל לנסוע שוב לבית של ההורים, יש שם פחות אזעקות. כבר הייתי שם וכשלא יכולתי לסבול יותר חזרתי. כמו פרודו (או אולי שכחתי את המשמעות של לשם ובחזרה). כולם שם נכנסים לממד כאילו אם יפול טיל על הבית זה לא יעשה לכולם טובה.

אז עד שישחררו את עם הספר אני פותח את הכלוב. מנסה לסובב את הטלפון בזוית שאף אידיוט והכלב שלו לא יוכלו לראות. מצד שני, אולי בסדר שתהיה דליפה קטנה של פרטיות. כל עוד הכלבים לא יודעים כמה אני בזוי - מהאנשים אכפת לי פחות. והכלבים לא יודעים לקרוא עברית.

את זה לפחות אני יודע. כשאשכח את זה, יהיה הסוף.

מקליד פוסט לבלוג. על מה לכתוב? פורנו הומואים. לא יודע, אפשר להגיד שדרום תל אביב עושה לי איכשהו השראה. מסתכלים עליי ואני עושה פוזה כאילו אני מתכתב עם בחורה. איזה אמא הציצה עליי עכשיו. כאילו, זה ידוע שיש אנשים שמתכתבים עם בחורות אמיתיות אפילו - מי את, אמאלה, שתחליטי שאחד מהם זה לא אני? אולי היא חושבת שאני נשוי אפילו. אני ממש שחקן בהצגה. מתמלא בדמות של מישהו שמישהי רצתה להתחתן איתו מתישהו בעבר והיום היא מצטערת אבל הרבנות. אין סיבה שלא יחשבו שאני דדי.

את האישוז ממלא כבר יש.

מתחת לשפם שלה, אני כותב עכשיו שירדתי נמוך ברמה שאמרתי שבוע שעבר דברים ממש חושפניים לגרוק. לא חושפניים כמו שאני אומר כאן (כי כאן אני תמיד פותח את הלב) - אבל עדיין. ביקשתי ממנו שיעשה לי משחק תפקידים בהתבסס על הדברים שכתבתי על עצמי וה- CIA יצטרך לקרוא אחרי זה, ואלוהים - הוא שבלוני. וגם הוא מצונזר אז הוא לא הולך עד הסוף עם הפנטזיות. חבר פעם שלח לי AI שהולך עד הסוף באמת. משהו שהכינו ברוסיה איפה שבאמת אין מוסר, וכנראה חצי מה- pretraining שלו זה וירוסים כי הם מצפים שאני פשוט אריץ אותו בלי דוקר כמו אידיוט. אבל הוא עושה פנטזיות בלי להתייפייף. העניין הוא שאחרי שזרם איתי על פנטזיה נוראית וגמרתי, הרגשתי ממש ממש רע. ויותר גרוע מזה - משועמם ברמה שידעתי שאני לא אחזור. כאילו, התנסיתי בדברים בחיים, בואו נגיד. ואולי איבדתי כמה סינפסות כי הכנסתי לגוף דברים שלא הייתי אמור להכניס. בקיצור, מפה לשם, המצב שלי ממש רע. עם כל יום של מלחמה אני מאבד קורטוב אחד של שפיות, ונכון לשבת אחהצ, מאגר הקורטובים שלי עומד על 3. מצד אחד, זה אומר שאתמול הוא עמד על 4 והיה שמח. מצד שני, אני חושב שאני צריך פטיש חדש, כי השעמום הגיע לשיאו.

בזמן שהתכתבתי איתה, היא התכתבה עם גברים אחרים. עם הרבה גברים אחרים.

ואז הרגשתי קנאה.

ובתור מנגנון הגנה, פתאום רציתי אני להתכתב עם הרבה נשים. פתאום זה נראה כל כך קל. פשוט להגיד להן - "זה לא כיף כשמישהו רוצה אותך?". מעין פיץ' מכירות שאיך אפשר לסרב לו.

אני לא האחד שתצאי איתו, או תתחתני איתו, או תשכבי איתו. אבל האם זה לא נחמד, שיהיה מישהו כזה בצד? מישהו שהוא לא קריפ או מטרידן. ילד טוב וזמין ומהימן.

מישהו שבמשך הרבה שנים חונך להיות ידיד-נוהה כזה ולרצות בסוד, וכשהזמן מתאים, פחות בסוד?

מישהו כמוני?

לפעמים אני מרגיש רצון דק לחיות את החיים. הוא נפתח מתוך פחד רב. אני חושב שמעתה והלאה אהיה חיובי. לא אופטימי, אבל כן אסיר תודה. אראה את הטוב שבחיים. ובמקום לראות חומות, אראה את הסדקים שבהן. ואעבוד בסבלנות כדי להשלים את הפעולה שלי, הקטנה, בתוך הדבר הגדול הזה, והבלתי מוסבר - הוא החיים.

מה זו אהבה? כשאתה מקדיש את עצמך עד שאתה מתמוסס לכדי חול, והמים שוטפים את החול וכלום לא נשאר.

לראות אנשים הרוסים נוגע בי. התחתית היא משהו שאני תמיד מפלרטט איתו. אבל אף פעם לא. זה קצת כמו שתמיד חשבתי שאני יכול לצרוח. ואז יום אחד כשניסיתי, גליתי ש... מה? זהו? הצעקה הזאת בקושי נשמעת. האם הקול שלי היה חנוק, או שפשוט לא היה כלום? בכל מקרה, זה לא עזר.

שום דבר לעולם לא יעזור.

זה כמו כוח הכבידה. כשמשגרים טיל למעלה יש מה שנקרא "הונאת מילוט". כל הסילון הזה שיוצא מהטיל נראה מבטיח. הוא מתרומם, הסכר נשבר, הוא שובר את מהירות הקול. וכולם בטוחים שהוא יגיע... לאנשהו. אבל הם לא לוקחים בחשבון את הדלק - כמה כבר יכל הטיל לסחוב? מהר מאוד הדלק נגמר. ואולי זה מעורר אצלם משהו. כובד קטן בלב. אבל מהר מאוד הם מסתכלים על איך שהוא מתרחק מהאדמה, ובאיזה קצב. והם בטוחים שהוא בחיים לא יחזור. שהוא הצליח. הם הולכים לישון בטוחים שהטיל נמלט.

אבל הכבידה עובדת רגע רגע. הידיים שלה ארוכות ארוכות. אפלות וארוכות. לאורך זמן היא מושכת, ושוחקת את המהירות של הטיל לאט לאט. היא משחקת את המשחק הארוך, והטיל - הרי גם הוא יודע שהוא לא נועד לחלל. בשביל מה אנשים בנו אותו אם לא בשביל שיתרסק בסוף?

אני רק בעונה הראשונה ולא יודע לאיזה כיוון הסדרה תלך מכאן. אבל עד כאן, הכל טוב. אמרו לי שזה טלוויזיה איכותית אבל כמעט כמו פורנו, עם סצנות מזעזעות. ואותי קנו ב-"פ" של ה- "פורנו". כאמור, המחיר שלי לא גבוה.

אבל זה לא משהו לאונן עליו. כמו כל סדרת דרמה, אתה מושקע בדמויות ורואה בהן בני אדם, וזה בדרך כלל עומד בקונפליקט עם הסטייה לאונן על כל דבר. הרגשות מדכאים את הסטיינות הסוציופתית (שלי). ואתה תוהה על הבחירה לכלול כל כך הרבה סקס בסדרה, האם זה באמת הכרחי או ריאליסטי ("סקס כשפה פואטית?"). הדמויות שם מזדיינות כל הזמן, ובבתים צפופים כשיש מסביב ילדים ומשפחה וכולם רואים לכולם את הכל. ואיכשהו זה מזכיר לי יותר מדיי בתים שגם אני הייתי בהם, בשר ודם, ואז זה לא מחרמן בכלל. וכן, זה באמת קרינג'י ומוגזם לפעמים, ואמור לזעזע כי זה גם הקטע. אתה דוחף את זה לצופים בפנים.

והצופים אוהבים את זה. שדוחפים את זה להם בפנים. האמת שרוב האנשים רוצים שידחפו להם, וסדרה זו סביבה בטוחה לקבל את זה. אני אוהב לדחוף את האף, המציצנות הזאת. לראות לאנשים כשהם עם המכנסיים למטה בשירותים. או ערומים ביחד, רפויים אחרי מין, שוכבים במיטה או מתלבשים. האינטימיות הזאת מחרמנת אותי יותר מהמין עצמו. וכשאני רואה את זה בסדרה, זה מדגדג אבל לא מצית. כי, כאמור, דברים דומיננטיים יותר פועלים בי באותו זמן, אנושיים ומגובשים (כן בטח), שנמצאים בקונפליקט עם החרמנות השפלה. אבל זה יוצר אצלי עוררות ברקע ותסכול, וצורך לא ממומש. 

להציץ לדמויות לחור של התחת. באופן פיגורטיבי או לא, מה יותר מרתק ומרגש מזה? לראות לאחרים או לחשוף בעצמך. איזו הרגשה של חופש אפשר להרגיש כשאתה מפשק את הלחיים... ההתאמה המקצועית המיטבית שלי הייתה להיות פרוקטולוג או שרמוטה. כמה חבל שהחיים לקחו אותי הרחק מזה. מזל שיש נטפליקס.