יומני היקר,

ומה זה בעצם גבר שהוא רק לב? אם הוא לא מביא שום ערך, תועלת או יציבות. דמייני מישהו שיאהב ויעריץ אותך כמו כלב. בצורה בטוחה, ומוחלטת, ובלי תנאים, פרט לתנאי שאת הינך את, ובהיותך את, את פורטת לו על המיתרים באופן מושלם.

הוא יחייך אלייך כל בוקר וכל ערב. ויהיה קשוב לכל נשימה. נאמן כמו שעון ועם עיניים לך ואך ורק לך. בעיניו את תהיי האור שבעולם. אבל מה הוא יהיה עבורך? אם נניח שהוא גבר בלי כסף, מקצוע או מעמד מיוחד בחברה. חסר יוזמה או שליחות בחיים, למעט אלייך. תוכלי לאהוב אותו גם?

מה אם כשתצטרכי, נגיד, מישהו שיסדר עניינים. כמו, למשל, כשיש צרה, וצרות הרי באות בחיים. ויש גברים שירימו טלפונים ויניעו עניינים, ויפעילו קשרים או כספים כדי לעשות כל מה שצריך עבור האישה שלהם. הכרתי את זאת שאבא שלה היה חולה במחלה נדירה ומסיבות כלשהן לא היו מומחים במערב שהעבירו את הטיפול שהיה נחוץ. והבן זוג שלה מצא את המקום במזרח אירופה שעושה את זה, הפעיל קשרים, ארגן את הטיסה, את השהות. דאג להכל. מה אם הגבר שהוא רק לב רוצה לעזור אבל לא יודע איך?

ונניח שהוא יפה לעין ויודע איך לגעת ולאהוב, ויודע גם ללחוש מילים ומחמאות. אבל רק מולך. וכשתרצי להציג אותו לחברות או למשפחה, לקחת אותו לכנסים ואירועים - הוא לא עובר מסך. כלומר, לא יודע להחזיק שיחה. לא יוצר רושם. לא מפגין נוכחות שמכבדת ומעצימה אותך ומדגישה שאת גאה בגלל הגבר שהצלחת לתפוס.

מה תעשי? עד כמה את עייפה ונואשת או שבורה? מה מפעיל אותך, ומה את מוכנה או לא מוכנה לאהוב?

אני קורא לך כלבה גדולה כי את מזכירה לי כלבים מהסוג הזה שהם טיפה גדולים מדיי מכדי להיות "כלב". רגליים ארוכות מדיי. מידה כזאת של גישום, תחת עומד גבוה.

הניגוד הזה בין מישהי שהיא גבוהה יותר ממני, אבל מצד שני כזאת כוסית חלשה.

מגושמת, אבל זה מטריף בי משהו, לא יודע, אולי זה הרגשי נחיתות ואיזו פריקת עול... אני רוצה לתפוס אותך, נמוך ממך, ולתקוע אותך אגרסיבי. כי את גדולה, לא מגיעה לך את העדינות של נשים אחרות. זה כמעט כאילו מגיע לך יחס כמו כשגבר דופק גבר. לא שזו אשמתך שאת כזו. תביני, יחס מיני לא מתחלק על בסיס אשמה.

את קלילה, מתוקה כזאת, קצת מושארת בחוץ. עם צבע בשיער וקעקועים, וספרים ומריחואנה. ונותנת יותר מדיי בקלות. כאילו מישהי שהחברה גם ככה פלטה אותה, מה הטעם להחזיק אוויר של צניעות וסטנדרטים כשזה ברור שאת לא? לשלוח לך יד לתחתונים בא בקלות, ואת אולי אפילו לא יודע איזו מגננות את אמורה לשחק.

ועם הטמטום שלך... טמטום לא טמטום. בעיקר בדברים החשובים. בשוליים פתאום יש לך הברקות של משחק ויצירתיות שלא מובילים לכלום חוץ מתהום חשוכה, אבל חוסמים את הפתח באופן שטחי. אבל כל זה לא אכפת לי. זה רק גורם לי להרגיש בנוח. הרגשת שרירותיות, כשאני יודע שאני יכול לעשות לך כמעט כל מה שאני רוצה. ולך אין מושג מה אני יודע, רואה או מבין. וספק אם היית יודעת להסביר את הדברים האלה על עצמך. הדבר שאת כן יודעת הן המילים שאני אומר. לפעמים, מתוך הנוחות הזו, הזין שלי מדבר ואני חושף יותר מדיי מעצמי כשאני עמוק בתוכך ו... טוב, פורק עול.

(בדיוני)

כשאתה לבד אתה מפתח מושג של הצרכים שלך. בין אם זו אהבה או מין. יש לך זמן כשאתה מאונן, או סתם כשהפנטזיות קופצות ברגעים שהשראה פתאום נופלת, וגבך נרעד מחיזיון שמחליק לפתע - על איך זה לאהוב. איך זה להיות עם אישה... באהבה. מהמבטים שיתחלפו, לפלרטוט, למגע, לקשירה של הלב. אתה טווה סיפור, ולפעמים מתבל אותו בקשיים, ודרמות, והתפייסויות, ויחסים של כוח. תנועות כואבות והכנעה. היכרות ואינטימיות ואמון שנבנים כמו קסם. הבנה שלא צריכה מילים, תיאום מושלמים בין הבליטות שלך לשקעים שלה. כשאתה סוטה, האהבה שלכם מבוססת על סטיות, ואתם עושים דברים שיגרמו לאנשים רגילים להקריח. אתה נוגע בה,ושוכב איתה, ושוכב עליה, או נרדם איתה עליך...

שביבים של פנטזיות, ומושג שלאט מתגבש על איזה אישה אתה מחפש. כל הדברים שהיא צריכה להיות כדי להיות האחת שאתה רוצה.

ואת,

את לא תואמת לדמות הזאת שיצרתי אצלי בראש. את לא מתאימה למיניות שלי. המיניות שלי היא אמורפית, כמו תשומת הלב של זומר, קופצת מדבר לדבר. אגרסיבית ורכושנית ואלימה, ועדינה ומתוקה רגע אחרי זה. עוברת בן רגע מאהבה ומילים מתוקות עד מבוכה, להשפלה ורוע. ובורחת, ונסוגה. ומשחקת. וצוללת לתוך סטיות ובורחת מהן באותה נשימה. גופנית וגברית ומחפיצה, אינפנטילית לעיתים. וחסרת גבולות או סיפוק.

ואת הרבה יותר יציבה, וסטנדרטית, ולא מבינה למה אומרים ועושים את כל הדברים האלה עם מישהי שאמורים לאהוב. ואת רוצה לאהוב, ולהיות יחד. ואם כי את לא תמימה במורכבות שלך, את תמימה בצרכים שלך. והלב שלי נמס, כי הטעם שאת משאירה בי הרבה יותר מתוק מכל הצללים שאוכל להגות.

את כמו תרופה ורוח חיים שמלבלבת על פני מדבר.

אני רוצה להגיד אולי, שלא משנה מה רציתי, או חשבתי שאני רוצה, או דמיינתי שאני לא יכול בלי... את עולה על כל אלה ומפתיעה אותי כל פעם מחדש. אני לא ידעתי שהייתי צריך את כל הדברים שאת, עד שראיתי. ואני מסתכל ויש שם חשש שהדבר יתפוגג והכזב יעלה, כמו שעלה תמיד בעבר, ואראה שאת לא באמת מה שחשבתי שאת. אבל, באופן קצת לא אמיתי, אני אוהב כל דבר בך. לא ידעתי שאפשר לעורר בי רגשות כאלה של עדינות וחיבה, כמו קרחון שנמס. לא ידעתי שאני יכול לחייך כה הרבה, ככמות החיוכים שאני צריך להצניע כדי לא להיראות כמו אידיוט גמור לידך.

באתי לומר שיש את הדבר שהאחד האומלל חשב שייחל לו, ואז יש את הדבר האחר. והאחרות הזאת ממלאת אותי קסם ומטמטמת אותי עד בלי קץ.

אני לא מבין איך כל כך הרבה חיים יוצרים ביחד מראה כזה דיסטופי. משהו שהיה אמור להיות שטוף שמש נגמר לאחר עצב רב ומצוקה, ללא פיתרון. באבדון דווקא. ובשביל לראות את היופי במפלצת הענקית עליי להתנתק מכל מה שאנושי בי. מכל הנסיבות האנושיות שמכתיבות את חיי. לרחף בלא כלום. אם היה מותר לי להמשיך לרחף שם, אולי הייתי יכול להיפרד אחת ולתמיד גם מכל הצער שמראה כזה בי מעורר. לו הייתי יכול להיפרד מהגוף שלי הייתי יכול לרחף ככה, אולי.

וכשאני חושב על זה , אין קשר ביני ובין האדם הזה שאילצו אותי להיות. שברו אותי ואילפו כמו כלב. אם הייתי מסתכל על עצמי דרך טלוויזיה הייתי רואה את הדמות הזאת זרה, מאולצת, חסרת עומק, חסרת רגש. מטומטמת במידה, ובמיוחד, חסרת כל זיקה אליי. עם החיוכים המטומטמים והאכפתיות המזויפת. האכילה בשיניים של התסכול, והניסיון תמיד להסתיר שלא משנה איך אחזיק אותן, תמיד אחת הרגליים תישאר משתרכת החוצה.

עקום ומטומטם וחלש ועילג וחסר אנושיות.

אפשר אולי גם להגיד שהכל בעולם בסדר דווקא. והבעיה היא מקומית, אצלי, בעיניים. אצלי, בשכל. אצלי, בלב.

ונוגע ללב. יש סיפור שאני לא יכול לדבר אליו, אבל הוא כל כך קרוב לבית שאני היית יכול לכתוב אותו. על הטרגיות, הו הטרגיות של אנשים תמימים. למה הם צריכים לעבור כל כך הרבה סבל? אלוהים, הא? מה זה הדבר הזה.

אתה משליך תינוקות חסרי ישע אל הלילה. וזה כל כך, כל כך עצוב מה שהם עושים אחד לשני, ולעצמם. שם, בעיוורון. שם בבכי הגדול. שם, בערימה הגדולה של גפיים.

אנשים בלי עיניים מנסים לגנוב אחד לשני את הגפיים. ובשביל מה? קנאה, כאב, שנאה...

מה שהם עושים אחד לשני.

וכל ההחלטות הלא נכונות. בכזה פאתוס מטופש. כזה חוסר סבלנות. כזה חוסר כנות.

אלוהים זרק אותם ביחד אל תוך הלילה כדי שיאירו אחד לשני את הדרך. צבר של אורות קטנים אולי הוא מספיק כדי לשרוד עוד מעט... עוד מילימטר...

ובמקום, קיבלנו את האנושות.

אלוהים, עדין ורשע ורחום ואכזר, מזמן כבר הסיט את עיניו.

(הכותרות שלי מתחילות להישמע כמו ג'יין אוסטן)

בימים האחרונים סטיתי מהכביש, אפשר לומר. וחרגתי מהשוליים, והגעתי לכל מיני טריטוריות שהרבה זמן הדחקתי ועכשיו, בזמן מתוכנן מראש, הנחתי להכל להתפרץ. כמו אחוז דיבוק, אני נותן לתשוקה איוולת וחסרת שורש להניע אותי, להכתיב אותי, ולשלול הצידה כל דבר אחר בחיי. כן, אני השלכתי הצידה כל דבר מסכן שהיה לי בחיי, ושוב פעם, לתוך מחילה. ואני ואזחל בה ואמות. ולא אצא עד שיושלם התהליך.

בלב הספירלה, אפשר אולי לקרוא לזה "חוד החנית", אובססיה אינטלקטואלית הולכת ומתאבססת, שמתעקשת להתעכב על כל פרט. אני מוצא את עצמי רכון מול המחשב, כאשר בשני מסכים פתוחות אלף כרטיסיות עם כל מיני ארכיונים אינטרנטיים פתוחים על מסמכים בני מאות שנים בשפות אירופאיות שאני לא דובר אותן. יש לי כבר כמה מצגות עם רפרנסים ותמונות. כן, אני מסדר מידע במצגות. אבל זה אף פעם לא מספיק. ויש לי רשימת קריאה של עשרות אלפי עמודים שאני בחיים, בחיים לא אמצא את הזמן לקרוא. והרצאות מ- אם.איי.טי. על נושא שאני בחיים לא אעסוק בו ובחרתי לא לעסוק בו ולאט לאט אני גולש לכל התחומים הנושקים. תחומים שאתה לא יודע שהם קיימים בכלל עד שאתה לא נושק לאקדמיה. וכשאתה נושק לה, אתה מוצא שאתה אובססיבי ל- "היסטוריה של..." ו- "פילוסופיה של..." ו-"היסטוריה של הפילוסופיה של...". בחיי, אני צריך כמה אלפי שנים טובות שיעזבו אותי בשקט ורק יתנו לי ללמוד כמו שצריך את כל הדברים האלה. תסמכו עליי, אוקיי? וכשהפרופסור מדבר אני מרגיש את האש בתוכי. אני רוצה לענות לו על כל מיני משפטים שהוא אומר. להסדיר ולשטח כל סוגיה שהוא נראה מבולבל עליה. "יש תאוריות ולכל אחת יש יתרונות וחסרונות, אבל אף אחת לא מושלמת?" ובכן, מה באמת ההבדל בין פיזיקה לסוציולוגיה? אני יכול להסדיר את הבלבול הזה באמצעות שתי טענות פשוטות - אם הפרופסור מ-אם.איי.טי. רק היה מדבר איתי לפני זה על הקשר בין מודל אפיסטמי לבין המציאות הפיזית שעומדת מתחתיו, ומה הכוח החיזויי של המודלים שהוא מנסה לצייר, והאם הם צוירו אפריורי או בדיעבד, ולהבין את רמת המורכבות של התופעה האמפירית הנחקרת, אולי היינו פחות מבולבלים ומגיעים לעניין.

אבל העניין הוא, בכל ה"מדעים" האלה של הרוח, שאנחנו לא רוצים להגיע לעניין. התשובות האמיתיות קשות מדיי, לרוב לא ידועות. ובעיקר, לא משאירות מקום לרוח לפרוח. בגלל זה, למשל, הגל היה פילוסוף טוב. לא בגלל שהוא פגע במטרה - הרי הוא פספס בקילומטרים. הוא היה טוב בגלל שהשטויות שהוא ברבר גורמות לנפש לשיר כשהיא שומעת אותן, לפעמים. או לפחות, כך היה פעם אחת. וכך קורה לי לעיתים כשאני שומע שטויות במיץ שטויות אבל משהו בי ממריא. ואני רוצה לענות. ואני רוצה שיענו לי. והפרופסור שואל את הילדים השאפתנים והמושחתים-מוסרית שיושבים בקהל, למה הם לא שואלים שאלות. ומספר שבשנה שעברה הם שאלו בסקר של הסיום קורס "למה לא שאלתם יותר שאלות במהלך הסמסטר?", והסטודנטים ענו שזה בגלל שהמרצה יודע הכל. אז המרצה אמר, אל תפחדו לשאול. זה לא שאני יודע. "אז מה אתם חושבים? מה שאמרתי עד עכשיו נכון או לא נכון?"

גם זה וגם זה. אני חושב. זה לא משנה. ואני תוהה מה אנשים שהם לא אני היו חושבים על המרצה הזה. האם הוא מעצבן? פוץ? האם הוא נחמד. אני מרגיש ש... הייתי רוצה לדבר איתו. לדבר שעות על הנושא שהוא הקדיש את חייו ללמוד. לבוא עם כל הנבערות והיוהרה שלי ולספר לו מה נכון ומה לא נכון. אני חושב שהייתי נהנה מהשיח. ואז אני נזכר בשני דברים - כמה אני יהיר וכמה אני בודד. וכמה אני צמא לדו שיח אינטלקטואלי.

האנשים היחידים שמדברים איתי הם שקרנים גדולים. והם אוהבים לשקר כל אחד על העולם הקטן שלו. והעולמות האלה כל כך קטנים ומגבילים וחסרי מעוף. ואני עושה את זה בשבילם. נמצא שם. בשבילם ובשביל השקרים שלהם. מנסה לפעמים, כמיטב יכולתי, להאיר קצת אמת.

אבל אף אחד אף פעם לא מוכן להיכנס איתי אל חבלי הארץ הענקיים השוממים שלי. לעלות ביחד על אופנוע ובאמת לנסוע עמוק אל תוך המדבר והקקטוסים.

זה מעורר בי בהלה רק לחשוב על זה.

אני חושב שגם אני משקר לפעמים. מציג חזון שווא של איש פשוט ופתוח. עם כל הקלפים על השולחן. זה הטריק הזה של הוילון הכפול. כולם יודעים שיש וילון, ואז אני פותח אותו והם חושבים שכל הזבל הדביק שיש שם זה האמת. זה הדבר האמיתי הסודי שבלב העניין. אבל לא. מאחורי הוילון "עבור בני אדם" יש וילון נוסף, שהוא בשבילי. וגם אני לא תמיד פותח. כי אחרי הכל, מה שנמצא מאחוריו הוא חלון מוזנח. אבל לפעמים, כמו הארי פוטר שרוכן אל תוך ה"הגיגית"של דמבלדור (ככה קראו לצנצנת ההיא? אני לא אטרח לפתוח כרטיסיה נוספת עכשיו. מתוך עיקרון.) אני שוקע בתוך ההזיות האלה. דברים שאולי בזמן כלשהו היו אמת בשביל מישהו (אני). או שגם זה שקר?

אני לא באמת יודע.

כמו שאחד מהשקרנים אמר לי, שהוא נהנה לדבר איתי על הדברים האינטלקטואליים האלה, כי אי אפשר לעשות את זה עם רוב האנשים. ואני לא מאמין למילה שיוצאת לבנאדם מהפה. אבל מחייך. כי בחיי, אנשים חושבים שאני טיפש ואפשר לסובב אותי כל כך בקלות.

הם תמיד ממעיטים בי.

בכל מקרה, מה שאני נוטה לענות במצבים כאלה הולך בערך ככה: "אי אפשר לעשות שיחות כאלה עם כל אחד? אתה יודע מה כן אפשר לעשות עם רוב האנשים? סקס. אלא אם כן אתה אינסל."

אוננתי על הסרטון ההוא ששלחת לי לפני חצי שנה. את מבינה, זה לא משהו שאני אי פעם עושה. ויש הרבה סיבות למה. ערכים, כבוד עצמי, וכבוד אלייך, בין היתר.

ובכל זאת, אתמול בלילה הייתי די שביר. "הבחור לא איתנו," כמו שאומרים.

אפילו לא הצלחתי להרים את עצמי לנעול את הדלת.

נראה שכל דבר שעלה בראש רק גרם לי להרגיש יותר רע. אז עשיתי את הדבר היחיד שנותר לי לברוח אליו. חשבתי על גופים של בנות. ודמיינתי איך אני אטעם אותן. הפנטזיה שלי תמיד הייתה שאם יהיה לי כוח סודי, זה יהיה הכוח לבקש ממישהי ללקק לה את התחת, ושהיא תסכים. לקחת לחדר צידי איזה מזכירה שישבה עליו כל היום, או חיילת מהתחב"צ. ולטעום את מה שיש לה שם. לדעת לה את הסודות.

מה שגרם לי לגלול באינסטה על חברות של חברות ודברים כאלה. ועל כל אחת פינטזתי מה אני רוצה לטעום אם מותר לי רק דבר אחד. את הפה, את התחת. לאחרונה אני נוטה ללכת על הלשון. ותהיתי מתי בפעם האחרונה רציתי בכלל כוס. ואז נזכרתי בך ושתמיד כשאני חושב על כוס שבא לי, אני חושב על שלך.

וזה השלב שבו בדרך כלל אני אחתוך את הכל. כי כאן עובר הקו של להסתכל לעצמי אחר כך בעיניים. או להסתכל לך, לצורך העניין.

אבל לאחרונה היית קצת מגעילה אליי.

את פוסלת כל דבר שאני אומר. גורמת לי להרגיש מטומטם, ודי חסר ערך.

את באה אליי עם דמעות בגלל מה שקורה עם ההוא, וכשאני מנסה לעודד אותך, או להצחיק אותך, את עוצרת לי את המילים. את קוטעת. את אומרת לי שאני אומר את הדברים הכי גרועים בעולם. ואני אף פעם לא מצליח לעזור לך. ואז את מעבירה את הנושא.

ומדברת עליי.

ומתקשרת באמצע הלילה רק כדי לא להיות מסופקת ממה שיש לי להציע. ולנתק. ובגללך אני לא שם את הטלפון על שקט אף פעם.

אני חושב שפיתחתי סוג של טינה.

או משהו.

וכשחשבתי עלייך אתמול לא עצרתי את עצמי. חשבתי על הכוס שלך ודמיינתי שאני מלקק. ושאת מתענגת.

ניסיתי להיזכר בצליל של הקולות שלך מהפעם ההיא.

ופתחתי את ההיסטוריה שלנו בווטסאפ ומצאתי את היום שהתלוננת כמה שהציצי שלך גדול ונמאס לך מהמשקל ומגברים. ושלחת לי תמונה עם הבגדים החדשים. ואז אמרתי לך לצלם סרטון. ואז אמרתי לך שאת יכולה להכניס בזה יותר רוח חיים. וניסיתי להיות ידיד הומו ביום ההוא ואף פעם לא אוננתי על הגוף שלך.

אז אתמול בלילה אוננתי.

והציצי שאת שונאת?

גמרתי מהר.

אני מתלבט, אבל חושב שאולי כדאי שלא אספר לך

אתם מבינים, העניין לגבי דברים שנגמרים, הוא שתמיד חשבנו שנשאר לנו יותר מזה. תמיד זה תופס אותנו בהפתעה. את הרוולציה הזאת אני חוויתי בסופה של שקית צ'יטוס. אחרים צריכים לחוות מערכת יחסים שלמה שתתפרק להם בידיים בשביל להתחיל בכלל להבין. ואני חושב שזו היא אינדיקציה ברורה מי הזריז כאן, ומי קשה-ההבנה.

אבל את, אני מצטער במיוחד עלייך. על הדברים שאת אף פעם לא תוכלי להבין. מבינה, את בידרת אותי שעות ארוכות אחרי ששכבנו. בשיחות שנמשכו אל תוך הבוקר. קירוב לבבות. מערכות יחסים. לגמתי את ההכלה והאמפתיה שלך וטעמתי את השפתיים שלך שוב ושוב עד שנמאס. וכשנמאס לא הבנת מה עבר לי בראש, ואיך קרה שאת לא מספקת אותי יותר.

אז הנה, אני הולך להסביר.

אם יש גירוי שגבר כמוני אוהב לקבל אפילו יותר מגירוי גניטלי - זה גירוי אינטלקטואלי. אחת כמוך יכולה לגנוח רק מספר סופי של פעמים עד שהחידוש והחרמנות שאני מרגיש כלפייך יתחלפו בשעמום ודחייה. אבל האינטלקט -

הו, האינטלקט!

הרי לך גירוי נצחי. חדוות הידע היא-היא האש הבוערת מעצמה. הגלגלים המכניים שמכתיבים את הקיום שלנו כאן על הארץ אדירים יותר מכל רגש שאוכל אי פעם להרגיש כלפי קמיצת בשר חולפת. תארי לך את הארמונות והאלים שמציגים את עצמם כמו דוגמניות על הסט כשאת פותחת את עצמך אל התקתוקים הקבועים של מכונת הנצח שגוזרת את כל החוקים. תארי לך את ההתעלות, הבהלה והאכסטזה.

ואל מול כל זאת, חזרי וראי את עצמך. אישה, אמפתית. צלע מצלעותיי שזרקתי. מלאת ספקות ורגש ומחפשת אהבה ואיזון. ההרמוניה הרכה והקמורה שלך מהווה את כל מה שאני מוצא בך מושך ומפתה. ובכל זאת, אם תהיי אינטלקטואלית ותבואי איתי אל המועדון בו אני מדבר עם גלילאו וניוטון על תנע זוויתי - תאבדי את כל מה שמצאתי בך מלכתחילה. לא אתייחס אלייך יותר כאישה, וגורלך יהיה לדבר איתי על גורלו של עולם, המילים הגדולות, הדברים הגדולים.

אז מה את מעדיפה? אהבה? או מספרים.

כך חשבתי..

את רוצה או לא רוצה?

כשרוצים משהו הלוגיקה לא באמת משנה. כשלא רוצים, כל תירוץ בעולם מופיע. איזה אדם נהייתי? אני אדיש לכאב של אחרים. עם זאת, כל כך גמור בעצמי. אף פעם לא הייתי גמור כזה. אני יודע מה זה כשהצנרת נסתמת - חייתי בדירה ישנה. זרם המים בצינור קטן, כך גם היכולת להשתנות. הדבר הנפלא והמחריד בחיים הוא היכולת להשתנות. תאים מתים נושרים מהגוף באותו הקצב שבו אוכל נכנס. זו מערכת שבה שום דבר לא קבוע, ולמרות זאת היא שומרת על מומנטום לכמה שנים. כמו אדווה שמכה רטטים חרישיים של מולקולות על פני מים, הרבה לאחר שהאבן שיצרה אותה התקבעה בקרקעית. איזו אדווה אני השארתי? מבחינה פיזיקלית טהורה האימפקט של חלקיק על מערכת הוא נצחי ובלתי משתנה ללא תלות בכאוטיות של המערכת - האם זו אמירה נכונה? הוא היא מורידה אותך על הרגליים אל מול האנוכיות של האל. עולם מבודד לחלוטין. אני לא מצפה שיבינו, אבל אני אומר. כמו שאם תמונה בהירה יותר אז כל פיקסל בהיר באותה מידה ביחס לאחרים. אני יודע שיש מערכות שבהן זה לא נכון, אבל זה דורש יותר אנרגיה אינפורמציה. היכולת של פיקסל להשפיע היא חסרת משמעות (ביט).

באופן מפתיע מצאתי את הליווי המושלם, ואני בורח עכשיו מהאיש שיכול לדבר. אני פוחד ממה שהוא יכול להגיד. ולהצטרך לעשות את הדברים האלה. ולהרגיש את הכאב הזה. לעמוד שוב מול הקיר שאי אפשר לעבור אותו ולראות עד כמה הוא מסויד היטב ומשעמם להחריד. בעולם הישן היה אפשר להגיד שמכל משימה אפשר ללמוד משהו ומכל אינסוף יצא פרח פורח אבל בעולם החדש והנפלא לכל אינסוף יש כיוון ורובם ככולם מובילים לגהנום מסוג זה או אחר, מחריד במידה בלתי אפשרית ככל שמתרחקים. איך שהאנושיות נגרסת כמו בשר. למה לא הקשבנו לו כשהוא אמר: הנה הגן, הנה הבית, הנה הגדר. אל תחקרו.

לא חקרתי.

ובכל זאת הגעתי לאותה מסקנה. אתה לא יכול להישאר לשבת בנהר זורם. וכל מה שהוא רצה בשבילנו נמס - נמס כמו הקרחונים וכמו הקיץ - מבחיל. כמו בובת שעווה בסרט ישן, כמו הפנים. כמו העיניים שלי - נמסות. אני מחפש בכוח משהו שגם ככה לא יספק אותי ומתעלם מהתמונה הגדולה. מחפש שוב ושוב על הארץ את אותו גרגיר שלא נפל, מסרב להרים את העיניים. כמו מכשפה שעוצרת לספור גרגירי אורז (היא אובדנית) בזמן שהאיכרים שוחטים אותה. כישלון של האבולוציה. ציידת אותי בכלים הלא נכונים. פעם היה לי את זה בידיים, אבל היום מסתבר שלא כל כך.

פעם עשיתי דברים בעצמי, אבל היום אני עובד לפי תפריט. פעם התאמצתי להיות מיוחד, אבל היום אני מוצא את השקט.

אני מכין כדים.

את החומר הם דוחפים לי לפה והוא מחליק. אני לא צריך יותר לחשוב. מילים נאמרות, והן לא שלי. ואני כל כך שמח.

הולך בפרדס ,בקו, בעפר. קרקע יציבה שידעה הליכות ויודעת טוב מאוד מה זו סוליה, מה זו רגל, ואיך להתמודד איתה. אין הפתעות. אני מתווה את התוואי שאחרים תוו. 

הם אומרים פה שמחשבות זה משהו שנזכרים בו בחיבה, בנוסטלגיה. יש בחור אחד שלא מדבר, אבל הוא נוגע לפעמים בפסנתר כנף שבחדר הגדול וזה יוצא משהו ג'אזי. לא מדהים או מיוחד, אבל טיפה של נוסטלגיה. ככה התודעה שלי נודדת. מאנלוגיה לאנלוגיה. גם את הארוחות הם מכינים. ואין סיבה ללכת. הם אומרים שאפשר גם לא.

קיץ... ולא אכפת. בימים אני שוקע לתוך משהו יפה. גן ירוק-ירוק מבעד לזגוגית, מבעד למזגן. נראה לי ששכחתי את האותיות. בערב הם מרימים אותי עם הכיסא ונועלים אותי במיטה. אני שוקע. אף פעם לא רציתי ללכת. אני יודע שבבוקר אראה שוב את הגן שראיתי היום, מבעד לחלון. ואזכה לעשות מה שאחרים עשו. לא משהו ארוך. אבל משהו מרגיע, משהו שבמידה מסוימת יכולתי גם לא לעשות, וזה אולי מה ששווה בו. וזה אולי מה ששווה בכל מקרה...