אתם מבינים, העניין לגבי דברים שנגמרים, הוא שתמיד חשבנו שנשאר לנו יותר מזה. תמיד זה תופס אותנו בהפתעה. את הרוולציה הזאת אני חוויתי בסופה של שקית צ'יטוס. אחרים צריכים לחוות מערכת יחסים שלמה שתתפרק להם בידיים בשביל להתחיל בכלל להבין. ואני חושב שזו היא אינדיקציה ברורה מי הזריז כאן, ומי קשה-ההבנה.
אבל את, אני מצטער במיוחד עלייך. על הדברים שאת אף פעם לא תוכלי להבין. מבינה, את בידרת אותי שעות ארוכות אחרי ששכבנו. בשיחות שנמשכו אל תוך הבוקר. קירוב לבבות. מערכות יחסים. לגמתי את ההכלה והאמפתיה שלך וטעמתי את השפתיים שלך שוב ושוב עד שנמאס. וכשנמאס לא הבנת מה עבר לי בראש, ואיך קרה שאת לא מספקת אותי יותר.
אז הנה, אני הולך להסביר.
אם יש גירוי שגבר כמוני אוהב לקבל אפילו יותר מגירוי גניטלי - זה גירוי אינטלקטואלי. אחת כמוך יכולה לגנוח רק מספר סופי של פעמים עד שהחידוש והחרמנות שאני מרגיש כלפייך יתחלפו בשעמום ודחייה. אבל האינטלקט -
הו, האינטלקט!
הרי לך גירוי נצחי. חדוות הידע היא-היא האש הבוערת מעצמה. הגלגלים המכניים שמכתיבים את הקיום שלנו כאן על הארץ אדירים יותר מכל רגש שאוכל אי פעם להרגיש כלפי קמיצת בשר חולפת. תארי לך את הארמונות והאלים שמציגים את עצמם כמו דוגמניות על הסט כשאת פותחת את עצמך אל התקתוקים הקבועים של מכונת הנצח שגוזרת את כל החוקים. תארי לך את ההתעלות, הבהלה והאכסטזה.
ואל מול כל זאת, חזרי וראי את עצמך. אישה, אמפתית. צלע מצלעותיי שזרקתי. מלאת ספקות ורגש ומחפשת אהבה ואיזון. ההרמוניה הרכה והקמורה שלך מהווה את כל מה שאני מוצא בך מושך ומפתה. ובכל זאת, אם תהיי אינטלקטואלית ותבואי איתי אל המועדון בו אני מדבר עם גלילאו וניוטון על תנע זוויתי - תאבדי את כל מה שמצאתי בך מלכתחילה. לא אתייחס אלייך יותר כאישה, וגורלך יהיה לדבר איתי על גורלו של עולם, המילים הגדולות, הדברים הגדולים.
אז מה את מעדיפה? אהבה? או מספרים.
כך חשבתי..