את רוצה או לא רוצה?
כשרוצים משהו הלוגיקה לא באמת משנה. כשלא רוצים, כל תירוץ בעולם מופיע. איזה אדם נהייתי? אני אדיש לכאב של אחרים. עם זאת, כל כך גמור בעצמי. אף פעם לא הייתי גמור כזה. אני יודע מה זה כשהצנרת נסתמת - חייתי בדירה ישנה. זרם המים בצינור קטן, כך גם היכולת להשתנות. הדבר הנפלא והמחריד בחיים הוא היכולת להשתנות. תאים מתים נושרים מהגוף באותו הקצב שבו אוכל נכנס. זו מערכת שבה שום דבר לא קבוע, ולמרות זאת היא שומרת על מומנטום לכמה שנים. כמו אדווה שמכה רטטים חרישיים של מולקולות על פני מים, הרבה לאחר שהאבן שיצרה אותה התקבעה בקרקעית. איזו אדווה אני השארתי? מבחינה פיזיקלית טהורה האימפקט של חלקיק על מערכת הוא נצחי ובלתי משתנה ללא תלות בכאוטיות של המערכת - האם זו אמירה נכונה? הוא היא מורידה אותך על הרגליים אל מול האנוכיות של האל. עולם מבודד לחלוטין. אני לא מצפה שיבינו, אבל אני אומר. כמו שאם תמונה בהירה יותר אז כל פיקסל בהיר באותה מידה ביחס לאחרים. אני יודע שיש מערכות שבהן זה לא נכון, אבל זה דורש יותר אנרגיה אינפורמציה. היכולת של פיקסל להשפיע היא חסרת משמעות (ביט).
באופן מפתיע מצאתי את הליווי המושלם, ואני בורח עכשיו מהאיש שיכול לדבר. אני פוחד ממה שהוא יכול להגיד. ולהצטרך לעשות את הדברים האלה. ולהרגיש את הכאב הזה. לעמוד שוב מול הקיר שאי אפשר לעבור אותו ולראות עד כמה הוא מסויד היטב ומשעמם להחריד. בעולם הישן היה אפשר להגיד שמכל משימה אפשר ללמוד משהו ומכל אינסוף יצא פרח פורח אבל בעולם החדש והנפלא לכל אינסוף יש כיוון ורובם ככולם מובילים לגהנום מסוג זה או אחר, מחריד במידה בלתי אפשרית ככל שמתרחקים. איך שהאנושיות נגרסת כמו בשר. למה לא הקשבנו לו כשהוא אמר: הנה הגן, הנה הבית, הנה הגדר. אל תחקרו.
לא חקרתי.
ובכל זאת הגעתי לאותה מסקנה. אתה לא יכול להישאר לשבת בנהר זורם. וכל מה שהוא רצה בשבילנו נמס - נמס כמו הקרחונים וכמו הקיץ - מבחיל. כמו בובת שעווה בסרט ישן, כמו הפנים. כמו העיניים שלי - נמסות. אני מחפש בכוח משהו שגם ככה לא יספק אותי ומתעלם מהתמונה הגדולה. מחפש שוב ושוב על הארץ את אותו גרגיר שלא נפל, מסרב להרים את העיניים. כמו מכשפה שעוצרת לספור גרגירי אורז (היא אובדנית) בזמן שהאיכרים שוחטים אותה. כישלון של האבולוציה. ציידת אותי בכלים הלא נכונים. פעם היה לי את זה בידיים, אבל היום מסתבר שלא כל כך.