פעם עשיתי דברים בעצמי, אבל היום אני עובד לפי תפריט. פעם התאמצתי להיות מיוחד, אבל היום אני מוצא את השקט.
אני מכין כדים.
את החומר הם דוחפים לי לפה והוא מחליק. אני לא צריך יותר לחשוב. מילים נאמרות, והן לא שלי. ואני כל כך שמח.
הולך בפרדס ,בקו, בעפר. קרקע יציבה שידעה הליכות ויודעת טוב מאוד מה זו סוליה, מה זו רגל, ואיך להתמודד איתה. אין הפתעות. אני מתווה את התוואי שאחרים תוו.
הם אומרים פה שמחשבות זה משהו שנזכרים בו בחיבה, בנוסטלגיה. יש בחור אחד שלא מדבר, אבל הוא נוגע לפעמים בפסנתר כנף שבחדר הגדול וזה יוצא משהו ג'אזי. לא מדהים או מיוחד, אבל טיפה של נוסטלגיה. ככה התודעה שלי נודדת. מאנלוגיה לאנלוגיה. גם את הארוחות הם מכינים. ואין סיבה ללכת. הם אומרים שאפשר גם לא.
קיץ... ולא אכפת. בימים אני שוקע לתוך משהו יפה. גן ירוק-ירוק מבעד לזגוגית, מבעד למזגן. נראה לי ששכחתי את האותיות. בערב הם מרימים אותי עם הכיסא ונועלים אותי במיטה. אני שוקע. אף פעם לא רציתי ללכת. אני יודע שבבוקר אראה שוב את הגן שראיתי היום, מבעד לחלון. ואזכה לעשות מה שאחרים עשו. לא משהו ארוך. אבל משהו מרגיע, משהו שבמידה מסוימת יכולתי גם לא לעשות, וזה אולי מה ששווה בו. וזה אולי מה ששווה בכל מקרה...