יומני היקר,

ניכור האדם מעצמו מתרחש כשהוא מוצא את עצמו רחוק מסביבת החיים שבמשך שנות עיצובו קרא לה "מולדת". הטופוגרפיה של המשמעות של חייו שולחת אותו אל מקום שהוא לא יכול להגיע אליו יותר. והוא הופך להיות חסר בית וחסר כיוון בחייו החדשים. הוא פוגש בחורה חדשה, עובר לעיר חדשה ויש לו כלב גזעי חדש. גם עבודה, והמעון החדש יפה בסך הכל. שדרוג לעומת זה שגדל בו. הוא קונה בגדים חדשים וצעצועים לילד גדול. אולי גם הבחורה החדשה היא שדרוג. ואפשר להגיד שהוא מרגיש טוב יותר. אבל יש בעיה.

שום דבר מזה אינו שלו. שום דבר אינו מה שהיה.

לפעמים הוא עושה את דרכו אל המעון החדש ולא מוצא איפה לדרוך את הרגליים. הראש רץ שנים אחורה שוב ושוב ושוב.

האם זה כל מה שיש לחנות להציע?

לפעמים נדמה ששום דבר מזה לא שווה את הכסף..

מושא הדברים איבד עוד כמה ממעט השורשים הרופפים שמנעו, או לפחות האטו, הדרדרות מוחלטת אל הסְטְרָטוֹסְפֵרָה, אל המקום שיש שקוראים לו לונה פארק, ויש בו שבשבות וסחרחרות וכל פריט אחר שמסתובב יתר על המידה. למשל, ברגים.

כפועל יוצא של אלו הדברים, הוא אינו שם זין.

מעט הטוב והחיבה שנותרו לו כלפי עולם החי אזלו גם הם כמו אחרוני המים. אם לפני זמן מה יכולנו עוד לתפוס אותו משוחח עם שכן, מאכיל חתול או מלטף כלב, היום הוא רק מעביר את זמנו במרירות שמבשרת שרוח החיים הילדית שפעם עוד אפשרה את כל אלה, אזלה גם היא.

מה קרה לו לאותו איש?

הוא הפך ממה שהיה מכונה פעם אדם, לקופסא כמושה. מומיה, גוויה מצומקת. קומתו נפלה בעשרים סנטימטר. הוא נהיה גס, מאוד לא חברותי, מאוד לא נעים. נראה שגם אם נוציא אותו לשדות ולרוח, לא נוכל לאוורר ממנו את היעדר החיים.

טרה-לה-לה.

הדבר היחיד שנותר בחייו הוא האוכל. עיסה אפורה שהוא מאביס בלי מבחין. בורח, בורח, בורח. מת, מת, מת. גרגרנות לשמה שיש בה סופניות קלינית והיא צעד אחד לפני החידלון האחרון, בו גם האוכל אוזל כמו הצבע מפיסת השמיים.

איך שפעם היה כל כך חשוב לו להיות נחמד... אף פעם לא היינו תופסים אותו אומר מילה גסה. אבוי לטינופת הארץ שיוצאת לו היום מהפה. וכי על מה? כי שאלו לשלומו?

והאם יש דבר גרוע יותר מלשאול לשלומו אחד, שידוע שסופו לא הולך להיות טוב?

האם זה משנה?

לא, זה לא משנה.

האם אכפת לנו?

לא, לא אכפת לנו.

עולם כמנהגו נוהג ועלינו לקבל את עול הנכנסים ועול הנפרדים, ולקונן גם על אלה, גם על אלה.

כמו תנועות הכספים בבנק או לוג השיחות בטלפון. נכנס, יוצא. עובר ושב.

מה שפעם עלה, היום יורד, ויתרסק בברכה וחלילה.

לאצור? לנצור? אני לא יודע בעברית איך לומר -

את מה שהכה בי פתאום.

מתנה שהייתי רוצה לשלוח, אבל אני פותח אותה לבד.

נוצר את המתנה.

בדידות, הצבע הכחול. ואולי כמעט. סקסופון.

האמת שהיום כבר לא נשאר מי שיקבל את המתנות, והאוצרות

שאנחנו אוגרים עולים באיכות על כל מה שהיה. ובכל זאת,

וינטאג', שחור לבן. משהו נופל פתאום.

בזמן אחר...

הלוואי והייתי יכול לחלוק. הלוואי והיה בזה חשיבות.

את האהבה שאמא נותנת, גם אני רציתי לתת. לשכוח שעות ארוכות ביום ולאהוב רק את גרעין החיים. למצוא משמעות בדבר שיצמח ולדעת שהוא יאריך אחרי שאלך. לקום כל בוקר מתוך אהבה ולתת

כולם שונאים אותי והאמת שהתרגלתי.

אני רואה בזה אהבה -

אני מתקפל ומרפה את כל השרירים ונותן לכל הנשיכות

לחדור עמוק עמוק פנימה

אני באורגיה של התניית אהבים,

ורק משהו קטן בי מרגיש שיש דבר לא בסדר בתמונה,

אני דוחק הצידה ושכחתי

חוויתי בחיים כמה הצלחות פומביות. אלה רגעים נדירים, כי ברוב המוחלט של ימיי אני כישלון, רכיכה. אבל מאז שהייתי ילד, יש את הרגעים האלה שבאה הזדמנות, ואז אני קצת משקיע, ופתאום ההצלחה היא יותר ממה שדמיינתי, וזה כמו להסתער על דלת פתוחה, ובמקום בו ציפיתי להתנגדות, אני מוצא רק אוויר ריק, וידיים שמושכות אותי עוד יותר קדימה.

ידיים של קהל.

היו תחרויות ומדליות, היו אולמות ומחיאות כפיים. מצחיק שזה כל פעם בתחום אחר. משיג איזה הישג לא חשוב, ואז דועך וזונח.

זה פשוט שלאחרונה עשיתי את זה עוד פעם. ידעתי מראש מה אני עושה אבל לא באמת באמת האמנתי שזה יצליח. אתם יודעים - עם נפש, בלי נפש. קשה לקבוע. ישבתי יום שלם וכתבתי מאה רעיונות במחברת. בחרתי את הרעיון הטוב ביותר, שידעתי שיעורר משהו אצל אנשים - באופן שאי אפשר להתעלם. ואיכשהו יצא שיש לי את סט הכישורים להביא את הרעיון לביצוע. אז שלחתי את זה לעולם ולא האמנתי...

והיה רגע שחשבתי שאני הזוי, כי לא היה שום הדהוד -

ואז התגובות התחילו להגיע.

ואז הן התנפחו והתנפחו לכמויות שכבר לא יכולתי להתמודד איתן.

עשרות אלפי עיניים על הדבר שאני יצרתי. עמודים ראשיים וכאלה.

ומאיפה באו כל האנשים?

עוד ועוד ועוד. זה חומר חי. אנשים אמיתיים עם רגשות ודעות וזה מרגיש אמיתי. והדבר בורח ממני ונהיה זר.

ההתרגשות המתוקה מלווה בסכיזם - פיצול עצמי. הכרה בזה שהנה זכיתי בשתיים וחצי דקות התהילה מול ההמון, ושום דבר ממה שאני אומר ועושה שם זה לא אני. זה רק המשחק המחושב של מישהו שרוצה להצליח ועושה את זה.

אבל איפה הכנות שלי? איפה האופי שלי? מה - כבר להרוס?

אבל בא לי לרכוב על ההצלחה...

אבל זה לא אני אני. כי אני אני אני זה לא זה.

לא-לא.

זה פשוט מדהים אותי, הכוח הזה, שכשהמנוע פועל הוא פועל. ומאיפה באים כל האנשים האלה, כן?

איפה הם היו כל הזמן, ולאן ילכו כשאגמר?

ואז יהיה לי שוב פעם רק אני. בלי לרכוב על המנוע.

רק אני אני אני.

הזמנים האלה לבד,,

אני מתייחס אליהם כמו כל הקסם בעולם.

לבד עם עצמי.

אם הייתי לוקח לאי, הייתי לוקח שקט

תנומה פנורמית מתחת עצים קמבריוניים

אמבריוניים,

לבד עם עצמי.

וכל הדברים שלא היו אמורים להיאמר היו נאמרים שם בשקט אין מפריע. להיות ילד

עירום בחול בין העצים

אהבת העולם עודנה ראשונית ולא מסולפת.

פגשתי אדם שדיבר אליי מיד על אהבה, ומיד על אלוהים. הוא ביקש לשכנע אותי שאני אוהב אותו, שבוער בתוכי נזר הבריאה. וזה פלא. ואי אפשר שלא לאהוב.

ועל כן, שאני אביא לו קצת כסף.

הוא היה שייך למחנה אחר, מבין המחנות של הסוגים של האנשים. אבל למרות שהרגשתי שונות התחלתית ממנו, ככל שדיבר, מצאתי את עצמי מוצא רק נקודות דמיון.

הוא דיבר ודיבר. לא היה אכפת לו אם אני עונה או לא. ראיתי שיש לו הרבה מחשבות בראש והוא מתקשה להגיד אותן. וראיתי איך שהוא מנסה. אני יודע כמה זה קשה, כי גם לי יש מחשבות. וגם אני מתקשה. ומכיר את הקושי של לנסות. אז הנה, עוד קו של דמיון. אמרתי לעצמי שאתן לו את זה. לא את הכסף, אבל קצת להקשיב.

והאמת שהוא אמר דברים שגם אני הייתי יכול להגיד, כמעט. אותם תחומי עניין אזוטריים. וזה היה מפתיע, כי לא חשבתי שאחד כמוהו יכול להיות חנון כזה. אבל אולי אני סטראוטיפיסט. אולי אני מלא בדעות קדומות על אנשים. אני אפילו הופתעתי כשפתאום הוא החליט לשים מוזיקה, ושם מוזיקה לא שאנשים שומעים - אלא שאני שומע. זו היייתה מוזיקה שגם אני הייתי יכול לשים, וגם זה - הפתיע..

כמו כל האנשים הוא רצה מאוד כסף, והצלחה, ותהילה, ומה לא. אבל החיפוש שלו אחר מקום בחיים היה דומה לשלי, אותה אסטרטגיה. או לפחות, תוך שימוש באותם כלים. ולמרות שהיה אמור להתמקד בפן המעשי, הוא כל הזמן המשיך לגלוש ממנו ולדבר ולדבר על משמעות. תפיסה "ניסית" של החיים. מהמילה "נס". כי נקודת המוצא שלו הייתה הנס והפלא. קנאה בבריות פשוטות שלא נושאות את נטל הידיעה על קיומן שלהן. כמיהה לחיים פשוטים, לרוטינה. התנתקות מהעולם שנובעת מכאב -

כי העולם כיום נורא מדיי. והוא נורא מדיי גם לאנשים כמוהו.

עד כדי שהם מנתקים את עצמם מהחדשות.

אותם דברים שאני הייתי יכול לעשות, ואותם דפוסים, כמעט, אולי. אבל אני ציני. ציני במובן שמשהו בי כבר מזמן מת. ציני במובן שהחדשות לא עושות לי כלום, ואני כבר לא מבקש מאנשים כסף. או מחפש תהילה.

אין לי אגו. אני נקי מאגו. אני נקי מיומרה,

אבל אני מטפס על אנשים כאלה. אני מטפס בפאניקה כאילו נחרב העולם ודורך עליהם כדי לחרף נפש ולהעלות אותי מעל קו הטביעה, למצוא משהו בי שיהיה חשוב, שיהיה אחר, שיוכל להוריד ולהטביע נפשות אחרות מתחת לקו המים עד שלא יהיו בועות. נפשות קטנות.

אני הדבר הכי נורא בעולם. אני הבזיון של הבזויים. האדם הכי קטן ואגואיסטי שנוצר.

אני זבוב וחיידק לטאה, זוחל חסר חיים שאורב בביצה ואין לו כלום לעצמו חוץ מתנופת השרדותית ורעב, ורעב... המים יעצרו אותו יום אחד. הו, הם יעצרו.

היה לי חלום עלייך, שוב. הבאתי אותך למשפחה, ואז רבנו, ואז הלכת. זה היה הדבר המטופש ביותר, את קפצת לי על החזה, ואני לא הייתי מוכן לאלימות הזאת, אז אמרתי לך שאני לא מוכן. שאני לא מוכן לחיות ככה. זה אני, הרי. איש של עקרונות.

כשהלכת החלום התפצל לשניים. סופרפוזיציה, כנראה. באחד אני זרקתי אותך, נאמן לעקרונות. בשני רצתי אחרייך. החלום המשיך לפי השני.

הלכנו רק שנינו, הרחק מכל הדברים. ההרגשה הזאת כשאנחנו לבד, שהזמן פתאום מתפוגג.

התחיל לרדת גשם (ואולי ככה יכולתי לדעת שזה חלום, כי מי ראה גשם בעולם האמיתי?), והיה לילה.. אפי. הלכנו בגרסא של התיכון שלמדתי בו, שהייתה מפלצתית. גותית. אמרתי לך שאני מכיר גשר שאפשר לתפוס מחסה תחתיו. ואת באת איתי.

אם הייתי יכול הייתי מסיים כל משפט ב- "ואת באת איתי."

הלוואי והייתי זוכר מה קרה אחרי. היינו בבניין ענקי, שהיה אולי חניון. וטיפסנו למעלה. היו עוד אנשים, ואני רק חשבתי שאני אגן עלייך. ככה אני, פרנואיד. אבל הם לא תקפו. היו שם כדי להנות גם. ככה זה כשאתה עם מישהי פתאום כל העולם באהבה.

אני לא זוכר אם בחלום או אחרי שקמתי, אמרתי לך שאני רוצה אותך, או לפחות רציתי להגיד. ידעתי שלא תאמיני, שתצטרכי שכנוע. אמרתי שאני רוצה אותך, רק אותך. לקום איתך, לישון. להקים משפחה,  לברוא חיים. את היית מסתייגת, מעלה את הבעיות שלך, הקשיים, הדרישות. ואני הייתי אומר לך שאקח את הכל. ברגע ההוא גם בטח לרצות לחבק אותך. אבל אני חושב שהייתי מסתכל בך פשוט. אני יודע שהייתי מרגיש אינסטינקט להסיט את המבט, הפחד הזה להעמיס יותר מדיי. אבל איתך הייתי ממשיך להביט. כי איתך אין לי את הפחד הזה. ובמילא אני רק רוצה להביט עוד ועוד. כאילו אם לרגע אפסיק, כל הבועה תתפוצץ ותיעלמי.

וזה לא משהו שאני יכול להרשות לעצמי.

מה שלא תגידי, אני אקח את זה כ- "כן".

אני הייתי מנשק אותך בעדינות, בנשיקות קטנות. לאט על כל נקודה. איתך ככה צריך. עם כל נשיקה נהיה מטומטם יותר לעור שלך. מנשק לך את הידיים הקטנות. נוהם לך בשקט באוזן. אומר דברים מטומטמים. כמו את האמת, למשל. דברים שאני לא נוטה להגיד...

אני חושב על ההבדל בין מי שמשרת את עצמו למי שמשרת אחרים. או לפחות, יש כמה רמות כאן. אני מכיר אנשים שיודעים הרבה יותר טוב ממני לשרת אחרים. הם לא עושים את זה ממקום של השפלה או נחיתות. להיפך, הם עושים את זה מתוך מקום של פופולאריות ועוצמה. היכולת שלהם לתת שירות הופכת אותם לאישיות רצויה. וזה מקדם אותם בחיים. הם הופכים להיות מבוקשים במעגלים חברתיים, מזוהים עם כיף ועניין וחוויה טובה, וזוכים לתגובות טובות מכולם. אז בסופו של יום, הם משרתים את עצמם. אבל בשביל לשרת את עצמם, הם עושים את העיקוף הזה, של לשרת אחרים.

זה דורש אינטיליגנציה חברתית בשביל לתת לאנשים מה שהם רוצים. זה דורש אהבה עצמית, כי אם אתה מרגיש טוב עם עצמך, אתה מקרין את החוצה, ואנשים אחרים משתוקקים לספוג את ההילה שזה משרה. וזה דורש גם רמה כלשהי של ויסות הצורך המיידי בשביל לפעול למען תועלת שתגיע מאוחר יותר.

לי אין את זה.

לא את האינטיליגנציה, לא את האהבה העצמית ולא את האיפוק, הויסות.

גם אין לי סבלנות לזה. או זמן.

אני כנה. וזה יכול להיראות כמו איזו מעלה באישיות. אבל מה שזה באמת, זה חוסר יכולת להתאים את עצמי לסביבה. לשחק את המשחק. לשרת אחרים ולא את עצמי.

אני עבד לצרכים המיידיים שלי, ולכן לא יכול להגשים את הצרכים ארוכי הטווח. אני אסון. בושה. לאחרונה ראיתי גורת כלבים שבזמן תהליך האילוף, התאפקה והשתטחה על הארץ בשביל לקבל חתיכת נקניק. היא הפגינה יותר ויסות עצמי ממה שאני הפגנתי אי פעם בחיי.

השורה התחתונה, היא שזה פוסט מטא. הייתי יכול להתקדם בחיים, אולי, אם הייתי יכול לראות סנטימטר מעבר לאף שלי. לעשות אופטימיזציה על המעט שיש לי, כדי להפיק את מה שאנשים רוצים. מכיוון שלא, גזר הדין הוא בדידות וכישלון.