אני חושב על ההבדל בין מי שמשרת את עצמו למי שמשרת אחרים. או לפחות, יש כמה רמות כאן. אני מכיר אנשים שיודעים הרבה יותר טוב ממני לשרת אחרים. הם לא עושים את זה ממקום של השפלה או נחיתות. להיפך, הם עושים את זה מתוך מקום של פופולאריות ועוצמה. היכולת שלהם לתת שירות הופכת אותם לאישיות רצויה. וזה מקדם אותם בחיים. הם הופכים להיות מבוקשים במעגלים חברתיים, מזוהים עם כיף ועניין וחוויה טובה, וזוכים לתגובות טובות מכולם. אז בסופו של יום, הם משרתים את עצמם. אבל בשביל לשרת את עצמם, הם עושים את העיקוף הזה, של לשרת אחרים.
זה דורש אינטיליגנציה חברתית בשביל לתת לאנשים מה שהם רוצים. זה דורש אהבה עצמית, כי אם אתה מרגיש טוב עם עצמך, אתה מקרין את החוצה, ואנשים אחרים משתוקקים לספוג את ההילה שזה משרה. וזה דורש גם רמה כלשהי של ויסות הצורך המיידי בשביל לפעול למען תועלת שתגיע מאוחר יותר.
לי אין את זה.
לא את האינטיליגנציה, לא את האהבה העצמית ולא את האיפוק, הויסות.
גם אין לי סבלנות לזה. או זמן.
אני כנה. וזה יכול להיראות כמו איזו מעלה באישיות. אבל מה שזה באמת, זה חוסר יכולת להתאים את עצמי לסביבה. לשחק את המשחק. לשרת אחרים ולא את עצמי.
אני עבד לצרכים המיידיים שלי, ולכן לא יכול להגשים את הצרכים ארוכי הטווח. אני אסון. בושה. לאחרונה ראיתי גורת כלבים שבזמן תהליך האילוף, התאפקה והשתטחה על הארץ בשביל לקבל חתיכת נקניק. היא הפגינה יותר ויסות עצמי ממה שאני הפגנתי אי פעם בחיי.
השורה התחתונה, היא שזה פוסט מטא. הייתי יכול להתקדם בחיים, אולי, אם הייתי יכול לראות סנטימטר מעבר לאף שלי. לעשות אופטימיזציה על המעט שיש לי, כדי להפיק את מה שאנשים רוצים. מכיוון שלא, גזר הדין הוא בדידות וכישלון.