יומני היקר,

זה לא סוף העולם, אני אומר לעצמי. הכל יהיה בסדר.

קח את זה לאט.

הכל יגמר בקרוב.

קיבלתי את החופש שרציתי.

אני הולך לטייל בין היכלות ריקים יותר וגדולים וקדושים יותר מכל קתדרלה. שכבות על שכבות של פילוסופים כגופות - הגאולוגיה של האדמה עליה אני דורך כרגע, חי. הם לא יכלו לדמיין אפילו איך זה ייראה כאן, ומה הם היו נותנים כדי להניח יד על מה שעבורי כה זול. אני פה, אני מרגיש פאניקה. למרות שהאמת מולי דוממת, חסרת פניות. אני מתמוטט ומפחד להרים את המבט.