וולך כתבה על 'יונתן', והוא נהיה ילד הפוסטר של ההומואים. "לא ידענו שאתה כזה."
יונתן, שהילדים רודפים אחריו, והם רוצים לראות דם, והוא נותן להם, כי הוא יונתן. (הוא מתרומם).
לי זכור, ואני לא יודע מאיפה (המצאתי?) משהו על משה. ועם משה אני דווקא מזדהה.
'משה',
(זה לא 'משה', במלעיל, מהרחוב. זה 'משה' במלרע, דגש בסוף המילה, משהו עדין כזה, חרישי).
מישהו עדין כזה, שקט. רגיש, בעל נבואה. אחד שיכול ללכת בודד יחף במדבר והוא כל כך אינו מאיים שכל החלזונות יוצאים,
'משה',
שיכול ללטף את הקרקע הקשה ולתהות, האם נעמה לו אהבת נשים - או שהוא אוהב את האבנים והחול?
את מי הוא אוהב יותר?
(את החלזונות)
משה לא יודע. משה לא יכול.
הוא חלש, משה.
הוא עדין.
(תנו לו לישון).
אם דבר אחד הוא יודע, זה לפרש חלומות.
לא קראו לו 'יוסף', אם כן?
טוב, עכשיו הוא מזדהה בתור 'יוסף'. מה זה משנה? שניהם אותו בנאדם. עדין, מעופף. (והשפתיים שלו רכות).
יש לו את כוח הדמיון - והוא מדמיין אהבה... עם גבר סורר.
מבצע הגבר מעשה בעלות, ומשה הוא כנוע. מרחף בידיים של אחר,
וחושף בפניו את כל המקומות העדינים.
גם ל'משה' יש מקומות ארוגניים, והוא מאבד עליהם שליטה.
(הוא רוצה שיצמידו אותו למשטחים. בין גוף לגוף, או בין גוף למשטחים).
רוצה להרגיש משהו קשה מתחכך בו בלי סייגים. לגנוח,
רוצה 'משה' להיחדר...