הוא עושה קרוספיט כל בוקר. היא קמה, שותה מיץ תפוזים ומסתכלת על הגזרה במראה; יש משהו מספק בקימור שהתחת שלה יוצר במכנסי יוגה. הם טסים ליוון ולתאילנד. הם שותים בירות על החוף בשקיעה; לפעמים הוא מביא גיטרה, לפעמים הם נשארים עד מאוחר יותר ומדליקים מדורה. לפעמים, אפילו, הם הולכים לתיאטרון, לא בגלל שהם מבינים אומנות חלילה - בשביל החוויה.
יש משהו מהותי שמאגד את כל הדברים האלה ביחד: להשתמש בלי להבין, להנות בלי לחשוב, לחוות בלי להתייסר. אם הם היו נולדים ברומא, הם לא היו אומן או פילוסוף. הם היו במשתה עד אור הבוקר - אוכלים ומקיאים ואוכלים שוב. מכל הבא ליד. מזדיינים עם שכירי חרב ממרוקו ונערות מתימן, טועמים, מנסים הכל. איזה מעדן. יש שם לאנשים כאלה? צריך להיות? אני קורא להם 'משתמשים'. כי הם רוצים מוצר מוגמר, הם רוצים לקפוץ לחוויה. לא מעניין אותם איך הכינו את זה. אם היה אפשר לסכם את הגישה שלהם לחיים, בשתי מילים לצ'אט-ג'יפיטי, הן היו: "תפתור לבד."
וזה פשוט מוזר לי. זה לא שאני מזלזל באנשים כאלה. הם יקרים לי, ויותר טובים ממני ברוב אמות המידה. אבל עדיין, אני לא מבין איך אפשר להעביר חיים שלמים בלי לרצות להבין מה קורה מאחורי המסך. להבין למה, איך פועל העולם.
אני לא יודע. מבחינתי כל מבנה הוא תלת-מימדי. אפשר לפרק ולהחליף כל חלק והמערכת תפעל אחרת. אין אמיתות, כי אני יודע שאת המוח שלי גם אפשר לפרק, ולהפוך אותי כמו את תזאוס, לכל דבר. לא מספיק לי להשתמש. זה מעצבן אותי להשתמש בלי להבין. זה מעצבן אותי לחוות בלי לכבד. בשביל לתת לחוויה את הכבוד האמיתי צריך ללמוד אותה. לנקות את הראש, לפתוח את הלב, ולתת לשכל לפעול. להרגיש פתאום התפעמות כזאת של אהבה כלפי הדברים הכי טריוויאליים, לשמוח בהם ככה משום מקום. ליפול על הארץ ולשמוע את האדמה רועדת ממילותיו של האל. לפקפק בחושים ובאמת. לפקפק בעצמך.
זו דרך אחת מבין רבות לחיות. היא לא טוב ולא רעה, ובסוף, (אנחנו מאמינים ש...) הכל חסר משמעות. אסור לחיות מתוך אדיקות גדולה מדיי. אם אדם נשאר נאמן לאידיאלים שלו, הוא נהיה עבד. מי שעבד, צריך ללכת במדבר 40 שנה. רופאים פוחדים מאנשים שאוכלים תפוח ביום. ואני מאחל לכולם את חברת האנשים שדומים להם - דמיון במובן הרחב, כלומר כל מה שדומה, שונה, משלים או מאגד, וכולל בתוכו את כל מה שכולם רוצים אבל גם את כל מה שכולם מקבלים, והם לא ידעו שהם רצו את זה. והם בטוחים עדיין שלא זה מה שהוזמן.