היה לי חלום עלייך, שוב. הבאתי אותך למשפחה, ואז רבנו, ואז הלכת. זה היה הדבר המטופש ביותר, את קפצת לי על החזה, ואני לא הייתי מוכן לאלימות הזאת, אז אמרתי לך שאני לא מוכן. שאני לא מוכן לחיות ככה. זה אני, הרי. איש של עקרונות.
כשהלכת החלום התפצל לשניים. סופרפוזיציה, כנראה. באחד אני זרקתי אותך, נאמן לעקרונות. בשני רצתי אחרייך. החלום המשיך לפי השני.
הלכנו רק שנינו, הרחק מכל הדברים. ההרגשה הזאת כשאנחנו לבד, שהזמן פתאום מתפוגג.
התחיל לרדת גשם (ואולי ככה יכולתי לדעת שזה חלום, כי מי ראה גשם בעולם האמיתי?), והיה לילה.. אפי. הלכנו בגרסא של התיכון שלמדתי בו, שהייתה מפלצתית. גותית. אמרתי לך שאני מכיר גשר שאפשר לתפוס מחסה תחתיו. ואת באת איתי.
אם הייתי יכול הייתי מסיים כל משפט ב- "ואת באת איתי."
הלוואי והייתי זוכר מה קרה אחרי. היינו בבניין ענקי, שהיה אולי חניון. וטיפסנו למעלה. היו עוד אנשים, ואני רק חשבתי שאני אגן עלייך. ככה אני, פרנואיד. אבל הם לא תקפו. היו שם כדי להנות גם. ככה זה כשאתה עם מישהי פתאום כל העולם באהבה.
אני לא זוכר אם בחלום או אחרי שקמתי, אמרתי לך שאני רוצה אותך, או לפחות רציתי להגיד. ידעתי שלא תאמיני, שתצטרכי שכנוע. אמרתי שאני רוצה אותך, רק אותך. לקום איתך, לישון. להקים משפחה, לברוא חיים. את היית מסתייגת, מעלה את הבעיות שלך, הקשיים, הדרישות. ואני הייתי אומר לך שאקח את הכל. ברגע ההוא גם בטח לרצות לחבק אותך. אבל אני חושב שהייתי מסתכל בך פשוט. אני יודע שהייתי מרגיש אינסטינקט להסיט את המבט, הפחד הזה להעמיס יותר מדיי. אבל איתך הייתי ממשיך להביט. כי איתך אין לי את הפחד הזה. ובמילא אני רק רוצה להביט עוד ועוד. כאילו אם לרגע אפסיק, כל הבועה תתפוצץ ותיעלמי.
וזה לא משהו שאני יכול להרשות לעצמי.
מה שלא תגידי, אני אקח את זה כ- "כן".
אני הייתי מנשק אותך בעדינות, בנשיקות קטנות. לאט על כל נקודה. איתך ככה צריך. עם כל נשיקה נהיה מטומטם יותר לעור שלך. מנשק לך את הידיים הקטנות. נוהם לך בשקט באוזן. אומר דברים מטומטמים. כמו את האמת, למשל. דברים שאני לא נוטה להגיד...