יומני היקר,

זה לא סוף העולם, אני אומר לעצמי. הכל יהיה בסדר.

קח את זה לאט.

הכל יגמר בקרוב.

קיבלתי את החופש שרציתי.

אני הולך לטייל בין היכלות ריקים יותר וגדולים וקדושים יותר מכל קתדרלה. שכבות על שכבות של פילוסופים כגופות - הגאולוגיה של האדמה עליה אני דורך כרגע, חי. הם לא יכלו לדמיין אפילו איך זה ייראה כאן, ומה הם היו נותנים כדי להניח יד על מה שעבורי כה זול. אני פה, אני מרגיש פאניקה. למרות שהאמת מולי דוממת, חסרת פניות. אני מתמוטט ומפחד להרים את המבט.

וולך כתבה על 'יונתן', והוא נהיה ילד הפוסטר של ההומואים. "לא ידענו שאתה כזה."

יונתן, שהילדים רודפים אחריו, והם רוצים לראות דם, והוא נותן להם, כי הוא יונתן. (הוא מתרומם).

לי זכור, ואני לא יודע מאיפה (המצאתי?) משהו על משה. ועם משה אני דווקא מזדהה.

'משה',

(זה לא 'משה', במלעיל, מהרחוב. זה 'משה' במלרע, דגש בסוף המילה, משהו עדין כזה, חרישי).

מישהו עדין כזה, שקט. רגיש, בעל נבואה. אחד שיכול ללכת בודד יחף במדבר והוא כל כך אינו מאיים שכל החלזונות יוצאים,

'משה',

שיכול ללטף את הקרקע הקשה ולתהות, האם נעמה לו אהבת נשים - או שהוא אוהב את האבנים והחול?

את מי הוא אוהב יותר?

(את החלזונות)

משה לא יודע. משה לא יכול.

הוא חלש, משה.

הוא עדין.

(תנו לו לישון).

אם דבר אחד הוא יודע, זה לפרש חלומות.

לא קראו לו 'יוסף', אם כן?

טוב, עכשיו הוא מזדהה בתור 'יוסף'. מה זה משנה? שניהם אותו בנאדם. עדין, מעופף. (והשפתיים שלו רכות).

יש לו את כוח הדמיון - והוא מדמיין אהבה... עם גבר סורר.

מבצע הגבר מעשה בעלות, ומשה הוא כנוע. מרחף בידיים של אחר,

וחושף בפניו את כל המקומות העדינים.

גם ל'משה' יש מקומות ארוגניים, והוא מאבד עליהם שליטה.

(הוא רוצה שיצמידו אותו למשטחים. בין גוף לגוף, או בין גוף למשטחים).

רוצה להרגיש משהו קשה מתחכך בו בלי סייגים. לגנוח,

רוצה 'משה' להיחדר...

הוא עושה קרוספיט כל בוקר. היא קמה, שותה מיץ תפוזים ומסתכלת על הגזרה במראה; יש משהו מספק בקימור שהתחת שלה יוצר במכנסי יוגה. הם טסים ליוון ולתאילנד. הם שותים בירות על החוף בשקיעה; לפעמים הוא מביא גיטרה, לפעמים הם נשארים עד מאוחר יותר ומדליקים מדורה. לפעמים, אפילו, הם הולכים לתיאטרון, לא בגלל שהם מבינים אומנות חלילה - בשביל החוויה.

יש משהו מהותי שמאגד את כל הדברים האלה ביחד: להשתמש בלי להבין, להנות בלי לחשוב, לחוות בלי להתייסר. אם הם היו נולדים ברומא, הם לא היו אומן או פילוסוף. הם היו במשתה עד אור הבוקר - אוכלים ומקיאים ואוכלים שוב. מכל הבא ליד. מזדיינים עם שכירי חרב ממרוקו ונערות מתימן, טועמים, מנסים הכל. איזה מעדן. יש שם לאנשים כאלה? צריך להיות? אני קורא להם 'משתמשים'. כי הם רוצים מוצר מוגמר, הם רוצים לקפוץ לחוויה. לא מעניין אותם איך הכינו את זה. אם היה אפשר לסכם את הגישה שלהם לחיים, בשתי מילים לצ'אט-ג'יפיטי, הן היו: "תפתור לבד."

וזה פשוט מוזר לי. זה לא שאני מזלזל באנשים כאלה. הם יקרים לי, ויותר טובים ממני ברוב אמות המידה. אבל עדיין, אני לא מבין איך אפשר להעביר חיים שלמים בלי לרצות להבין מה קורה מאחורי המסך. להבין למה, איך פועל העולם.

אני לא יודע. מבחינתי כל מבנה הוא תלת-מימדי. אפשר לפרק ולהחליף כל חלק והמערכת תפעל אחרת. אין אמיתות, כי אני יודע שאת המוח שלי גם אפשר לפרק, ולהפוך אותי כמו את תזאוס, לכל דבר. לא מספיק לי להשתמש. זה מעצבן אותי להשתמש בלי להבין. זה מעצבן אותי לחוות בלי לכבד. בשביל לתת לחוויה את הכבוד האמיתי צריך ללמוד אותה. לנקות את הראש, לפתוח את הלב, ולתת לשכל לפעול. להרגיש פתאום התפעמות כזאת של אהבה כלפי הדברים הכי טריוויאליים, לשמוח בהם ככה משום מקום. ליפול על הארץ ולשמוע את האדמה רועדת ממילותיו של האל. לפקפק בחושים ובאמת. לפקפק בעצמך.

זו דרך אחת מבין רבות לחיות. היא לא טוב ולא רעה, ובסוף, (אנחנו מאמינים ש...) הכל חסר משמעות. אסור לחיות מתוך אדיקות גדולה מדיי. אם אדם נשאר נאמן לאידיאלים שלו, הוא נהיה עבד. מי שעבד, צריך ללכת במדבר 40 שנה. רופאים פוחדים מאנשים שאוכלים תפוח ביום. ואני מאחל לכולם את חברת האנשים שדומים להם - דמיון במובן הרחב, כלומר כל מה שדומה, שונה, משלים או מאגד, וכולל בתוכו את כל מה שכולם רוצים אבל גם את כל מה שכולם מקבלים, והם לא ידעו שהם רצו את זה. והם בטוחים עדיין שלא זה מה שהוזמן.

אל תתייחס אל בני אדם כאל מה שנטית לחשוב שהם. אף פעם אל תפצה את פיך שלא מתוך מטרה, וללא הכנה מוקדמת וידיעת הסכנה. אנשים הם מפלצות שרוצות לכעוס עליך, להיעלב, לשנוא או להיפגע. הם מכונות של הזיה ששקועות בתוך סרט וחיות את הדרמה של התסביכים, השריטות והפיתולים הנפשיים שהם מעבירים את עצמם. הכל בתוקפנות, באלימות, תוך שירות המטרה העצמית, בעיוורון זועם. שימור התחושה העצמית, הערך העצמי, ערכי האמת השקריים וחוסר המאבק.

אם זה לא היה ברור קודם, הנה תזכורת נוספת - אל תתייחס אל בני אדם כאל בני אדם.

בני אדם הם מפלצות של רגש, והן זוללות. הם שדה מוקשים והם מחפשים להתפוצץ, הם צריכים להתפוצץ, והם סימנו אותך כמטרה. אל תפעיל אותם. אל תתן להם. תנטרל, תנטרל, תנטרל.

כמו מול כל מפלצת, בטבע או במיתולוגיה, עליך ללמוד, להתכונן, לדעת מה החוקים. עליך לפייס, לנחם, להרגיע, להתייחס, להשקיט, לחייך, להפגין אהבה. אל תפגין רגש. אל תפעל על טייס אוטומט. אם תעצום את העיניים, ולו לרגע, ותסמוך עליהם שהם בני אדם, ומכיוון שלא עשו לך עד כה, גם לא יעשו - כאן טעית. וברגע שתבטח בהם, תמות.

גם אתה תהפוך למפלצת ברגע שתפעל מהבטן ולא מהראש.

תזכיר לעצמך שוב ושוב מה המאפיינים של כל מפלצת. ותפעל בחכמה. ואם דברים הולכים טוב, ונראה שיש רגע רגוע - עצור. וזכור,

כשאתה מרגיש בנוח, אז הרגע הכי מסוכן. אל תטעה. אל תמות. אל תשכח שאתה בשדה קרב.

זכור שאנשים ישרתו את ההזיות שלהם גם במחיר מכירת הילדים, החרבת החיים, החרבה של הכל. האלימות שמגיעה משום מקום היא מטמטמת. מאפס למאה. אין לאף אחד אלוהים. אם אתה מעוניין לשרוד, סמן לך מראש את הסכנות, ופעל חכם.

אין אנשים רציונליים. אין שיח מול הראש. גם אתה בעצמך לא רציונלי, ותיזהר מזה יותר מכל. במיוחד ברגעים שאתה נופל בזהירות.

אל תיפול בזהירות. כולם מטען חבלה ואין מקום להנחות.

אל תניח שאנשים יבינו אותך. אל תניח שאנשים ישתנו או רוצים להשתנות. מי שאומר לך שברצונו להבין, להקשיב, ללמוד או להשתנות - משקר. כולם בסיפוק חסר נחת של צרכים ילדותיים, פרימיטיביים, והם ישקרו שקרים מכאן ועד עולם כדי להיראות טוב. בהגיעך למגע עם אנשים זכור תמיד את שני הקצוות: מצד אחד הסכנה - אל תעיר את המפלצת. אל תתן להם תירוץ להתפוצץ. מצד שני - התכלית. אם ברצונך להשפיע, הובל אותם כאילו הם מפלצות. פעל בהתאם לחוקי האילוף, הצרכים והתגמול. קשר בין הצרכים הפרימיטיבייים שלהם לבין התכלית שאתה רואה עבורם. אל תצפה מהם להיות שום דבר חוץ ממפלצת של ערך עצמי. מפלצת מחריבת עולמות. רתום את המטרות שלך אל המפלצתיות שלהם, ותן למפלצת לרכב. אל תתיימר לשנות את מה שאינו יכול.

אל תטעה לחשוב שמה שראית בבני אדם הוא מה שהם.

אל תפחד לפעול בדרכים שמשרתות מטרה ואינן כנות. אין מקום לאבירות בג'ונגל, ואין לפעול בדרך שאינה מתייחסת לכל המכלול, אם ברצונך לחיות.

כל מה שבאתי להגיד הוא שיודע צ' נפש בהמתו. כלומר, הבהמה נמשלת לעז או כבשה, הידיעה - במובנה התנ"כי. והצדיק, כמובן, הוא אתה

אל תהיה חמור

הרצון שלי הוא אהבה. לאהוב בלי לפחד. בלי דאגה. בלי לחשוב על מען. לצחוק, בלי הצללים.

הדבר היחיד שעוצר אותו הוא אני. עם כל הקלילות שבדבר, לנתק אותו ישחרר את הבלון לאוויר. ואז לא יהיה.

קשה לדמיין את זה, את הכלום.

רציתי להגיד משהו אבל שכחתי.

מפליא אותי תמיד לראות אהבה אצל אחרים. איך כל כדור מוצא את הגומחה שלו. הקסם והקואורדינציה הנחוצים ליצירת חיים חדשים - כמה זה קשה וכמה זה קל. כמה זה בלתי מושג וכמה זה נגיש.

עצוב, למען האמת. כמו לראות את העולם מתוך אקווריום. אם הייתי בעולם אחר הייתי קוסם משוגע. ומה אני פה, שפוי? אדם שפוי שמנסה בכוח לברוח מהשפיות, ויודע שאין אדם שפוי כמו שאין עץ נטוע בעננים, כמו שאין ספירלה מרובעת.

מה הפחד, אם כן, אתם שואלים. אני לא יודע. אם הייתי יודע פחדן לא הייתי.

אני רק יודע שאני משתוקק להיעלם ולעשות קסם. ולא, זה בכלל לא מה שאתם חושבים. איך הייתם אמורים לדעת?

אבל אני מתגעגע לזה. ומשתוקק. כמו שראשן משתוקק למים.

להיות במקום בו לי יש משמעות.

מסתבר שאין מקומות כאלה.

ואני תוהה מה הסיג אותי אל הגומחה הזאת. הרי עכשיו אפשר להשתמש במילים שלי שאמרתי, רק שכאשר אמרתי, לא חשבתי שיש גם גומחות מהסוג הזה.

וזה אולי מה שיפה בחיים: אם אין לך שכל, אתה עלול לחשוב שלדברים יש משמעות,

וכל פין מוצא את החור שלו