מושא הדברים איבד עוד כמה ממעט השורשים הרופפים שמנעו, או לפחות האטו, הדרדרות מוחלטת אל הסְטְרָטוֹסְפֵרָה, אל המקום שיש שקוראים לו לונה פארק, ויש בו שבשבות וסחרחרות וכל פריט אחר שמסתובב יתר על המידה. למשל, ברגים.
כפועל יוצא של אלו הדברים, הוא אינו שם זין.
מעט הטוב והחיבה שנותרו לו כלפי עולם החי אזלו גם הם כמו אחרוני המים. אם לפני זמן מה יכולנו עוד לתפוס אותו משוחח עם שכן, מאכיל חתול או מלטף כלב, היום הוא רק מעביר את זמנו במרירות שמבשרת שרוח החיים הילדית שפעם עוד אפשרה את כל אלה, אזלה גם היא.
מה קרה לו לאותו איש?
הוא הפך ממה שהיה מכונה פעם אדם, לקופסא כמושה. מומיה, גוויה מצומקת. קומתו נפלה בעשרים סנטימטר. הוא נהיה גס, מאוד לא חברותי, מאוד לא נעים. נראה שגם אם נוציא אותו לשדות ולרוח, לא נוכל לאוורר ממנו את היעדר החיים.
טרה-לה-לה.
הדבר היחיד שנותר בחייו הוא האוכל. עיסה אפורה שהוא מאביס בלי מבחין. בורח, בורח, בורח. מת, מת, מת. גרגרנות לשמה שיש בה סופניות קלינית והיא צעד אחד לפני החידלון האחרון, בו גם האוכל אוזל כמו הצבע מפיסת השמיים.
איך שפעם היה כל כך חשוב לו להיות נחמד... אף פעם לא היינו תופסים אותו אומר מילה גסה. אבוי לטינופת הארץ שיוצאת לו היום מהפה. וכי על מה? כי שאלו לשלומו?
והאם יש דבר גרוע יותר מלשאול לשלומו אחד, שידוע שסופו לא הולך להיות טוב?
האם זה משנה?
לא, זה לא משנה.
האם אכפת לנו?
לא, לא אכפת לנו.
עולם כמנהגו נוהג ועלינו לקבל את עול הנכנסים ועול הנפרדים, ולקונן גם על אלה, גם על אלה.
כמו תנועות הכספים בבנק או לוג השיחות בטלפון. נכנס, יוצא. עובר ושב.
מה שפעם עלה, היום יורד, ויתרסק בברכה וחלילה.