אני לא מבין איך כל כך הרבה חיים יוצרים ביחד מראה כזה דיסטופי. משהו שהיה אמור להיות שטוף שמש נגמר לאחר עצב רב ומצוקה, ללא פיתרון. באבדון דווקא. ובשביל לראות את היופי במפלצת הענקית עליי להתנתק מכל מה שאנושי בי. מכל הנסיבות האנושיות שמכתיבות את חיי. לרחף בלא כלום. אם היה מותר לי להמשיך לרחף שם, אולי הייתי יכול להיפרד אחת ולתמיד גם מכל הצער שמראה כזה בי מעורר. לו הייתי יכול להיפרד מהגוף שלי הייתי יכול לרחף ככה, אולי.
וכשאני חושב על זה , אין קשר ביני ובין האדם הזה שאילצו אותי להיות. שברו אותי ואילפו כמו כלב. אם הייתי מסתכל על עצמי דרך טלוויזיה הייתי רואה את הדמות הזאת זרה, מאולצת, חסרת עומק, חסרת רגש. מטומטמת במידה, ובמיוחד, חסרת כל זיקה אליי. עם החיוכים המטומטמים והאכפתיות המזויפת. האכילה בשיניים של התסכול, והניסיון תמיד להסתיר שלא משנה איך אחזיק אותן, תמיד אחת הרגליים תישאר משתרכת החוצה.
עקום ומטומטם וחלש ועילג וחסר אנושיות.
אפשר אולי גם להגיד שהכל בעולם בסדר דווקא. והבעיה היא מקומית, אצלי, בעיניים. אצלי, בשכל. אצלי, בלב.