יומני היקר,

ונוגע ללב. יש סיפור שאני לא יכול לדבר אליו, אבל הוא כל כך קרוב לבית שאני היית יכול לכתוב אותו. על הטרגיות, הו הטרגיות של אנשים תמימים. למה הם צריכים לעבור כל כך הרבה סבל? אלוהים, הא? מה זה הדבר הזה.

אתה משליך תינוקות חסרי ישע אל הלילה. וזה כל כך, כל כך עצוב מה שהם עושים אחד לשני, ולעצמם. שם, בעיוורון. שם בבכי הגדול. שם, בערימה הגדולה של גפיים.

אנשים בלי עיניים מנסים לגנוב אחד לשני את הגפיים. ובשביל מה? קנאה, כאב, שנאה...

מה שהם עושים אחד לשני.

וכל ההחלטות הלא נכונות. בכזה פאתוס מטופש. כזה חוסר סבלנות. כזה חוסר כנות.

אלוהים זרק אותם ביחד אל תוך הלילה כדי שיאירו אחד לשני את הדרך. צבר של אורות קטנים אולי הוא מספיק כדי לשרוד עוד מעט... עוד מילימטר...

ובמקום, קיבלנו את האנושות.

אלוהים, עדין ורשע ורחום ואכזר, מזמן כבר הסיט את עיניו.