לראות אנשים הרוסים נוגע בי. התחתית היא משהו שאני תמיד מפלרטט איתו. אבל אף פעם לא. זה קצת כמו שתמיד חשבתי שאני יכול לצרוח. ואז יום אחד כשניסיתי, גליתי ש... מה? זהו? הצעקה הזאת בקושי נשמעת. האם הקול שלי היה חנוק, או שפשוט לא היה כלום? בכל מקרה, זה לא עזר.
שום דבר לעולם לא יעזור.
זה כמו כוח הכבידה. כשמשגרים טיל למעלה יש מה שנקרא "הונאת מילוט". כל הסילון הזה שיוצא מהטיל נראה מבטיח. הוא מתרומם, הסכר נשבר, הוא שובר את מהירות הקול. וכולם בטוחים שהוא יגיע... לאנשהו. אבל הם לא לוקחים בחשבון את הדלק - כמה כבר יכל הטיל לסחוב? מהר מאוד הדלק נגמר. ואולי זה מעורר אצלם משהו. כובד קטן בלב. אבל מהר מאוד הם מסתכלים על איך שהוא מתרחק מהאדמה, ובאיזה קצב. והם בטוחים שהוא בחיים לא יחזור. שהוא הצליח. הם הולכים לישון בטוחים שהטיל נמלט.
אבל הכבידה עובדת רגע רגע. הידיים שלה ארוכות ארוכות. אפלות וארוכות. לאורך זמן היא מושכת, ושוחקת את המהירות של הטיל לאט לאט. היא משחקת את המשחק הארוך, והטיל - הרי גם הוא יודע שהוא לא נועד לחלל. בשביל מה אנשים בנו אותו אם לא בשביל שיתרסק בסוף?