אני הגעתי למקום נמוך של הנמוך. פורנו - כבר תקופה שאני מסתכל רק על הומואים, מפנטז על זין, שידפקו אותי כמו אישה, יש דבר כל כך פסול בלשרלל את עצמך מול גבר.
אבל אני צריך גירוי ממש חזק. זין של גבר אגרסיבי, רע באמת. הסף גירוי שלי עולה ואני מגלגל את כל ההצעות של פורנהאב וכל הגברים שם כאלה, נקבות חלשלושים עם זין דק, או אם יש לו זין גדול, אתה רואה על הפרצוף שהוא לא מניאק באמת. ואז אני פותח סרטון בכל זאת ולמרות שזה לא באמת מדגדג לי, זה מתחבר לי עם השנאה העצמית, ואני נשכב על הבטן ומשפשף המבוש הפתטי על המזרון עם הטלפון ביד, ואז אני נרדם לפני שהוא מתקשה אפילו. צהריים.
מתעורר רק מההתראות המקדימות ימח שמן.
בדרך למקלט רואה את האקסית.
תל אביב תל אביב.
וצפוף שם במקלט. תקוע ליד גבר עם בתי שחי, והריח מזכיר לי כמה דוחה אותי גברים.
כאפה כזאת של מציאות כשאתה צריך לרוץ פתאום באמצע האידיליה ואז בום אנשים. ובחורות. ואלוהים שבשמיים או בבני ברק - מה הן לובשות (ומה זה לא מסתיר). אני מרגיש תחושה מרירה מאוד. בוסט של טסטוסטרון, תחרותיות ואגרסיה, מהולים במנה מרוכזת של שנאה עצמית והרגשה - שתבינו, האירנים עכשיו הקפיצו אותי מהבית אחרי שנרדמתי באמצע פורנו הומואים ולא עמד לי - ככה פתטי אני מרגיש. וככה פתטי אני נראה, אפשר רק להניח.
שנאה. שונא אותם, את כולם, ואת החיים שלי.
שוקל לנסוע שוב לבית של ההורים, יש שם פחות אזעקות. כבר הייתי שם וכשלא יכולתי לסבול יותר חזרתי. כמו פרודו (או אולי שכחתי את המשמעות של לשם ובחזרה). כולם שם נכנסים לממד כאילו אם יפול טיל על הבית זה לא יעשה לכולם טובה.
אז עד שישחררו את עם הספר אני פותח את הכלוב. מנסה לסובב את הטלפון בזוית שאף אידיוט והכלב שלו לא יוכלו לראות. מצד שני, אולי בסדר שתהיה דליפה קטנה של פרטיות. כל עוד הכלבים לא יודעים כמה אני בזוי - מהאנשים אכפת לי פחות. והכלבים לא יודעים לקרוא עברית.
את זה לפחות אני יודע. כשאשכח את זה, יהיה הסוף.
מקליד פוסט לבלוג. על מה לכתוב? פורנו הומואים. לא יודע, אפשר להגיד שדרום תל אביב עושה לי איכשהו השראה. מסתכלים עליי ואני עושה פוזה כאילו אני מתכתב עם בחורה. איזה אמא הציצה עליי עכשיו. כאילו, זה ידוע שיש אנשים שמתכתבים עם בחורות אמיתיות אפילו - מי את, אמאלה, שתחליטי שאחד מהם זה לא אני? אולי היא חושבת שאני נשוי אפילו. אני ממש שחקן בהצגה. מתמלא בדמות של מישהו שמישהי רצתה להתחתן איתו מתישהו בעבר והיום היא מצטערת אבל הרבנות. אין סיבה שלא יחשבו שאני דדי.
את האישוז ממלא כבר יש.
מתחת לשפם שלה, אני כותב עכשיו שירדתי נמוך ברמה שאמרתי שבוע שעבר דברים ממש חושפניים לגרוק. לא חושפניים כמו שאני אומר כאן (כי כאן אני תמיד פותח את הלב) - אבל עדיין. ביקשתי ממנו שיעשה לי משחק תפקידים בהתבסס על הדברים שכתבתי על עצמי וה- CIA יצטרך לקרוא אחרי זה, ואלוהים - הוא שבלוני. וגם הוא מצונזר אז הוא לא הולך עד הסוף עם הפנטזיות. חבר פעם שלח לי AI שהולך עד הסוף באמת. משהו שהכינו ברוסיה איפה שבאמת אין מוסר, וכנראה חצי מה- pretraining שלו זה וירוסים כי הם מצפים שאני פשוט אריץ אותו בלי דוקר כמו אידיוט. אבל הוא עושה פנטזיות בלי להתייפייף. העניין הוא שאחרי שזרם איתי על פנטזיה נוראית וגמרתי, הרגשתי ממש ממש רע. ויותר גרוע מזה - משועמם ברמה שידעתי שאני לא אחזור. כאילו, התנסיתי בדברים בחיים, בואו נגיד. ואולי איבדתי כמה סינפסות כי הכנסתי לגוף דברים שלא הייתי אמור להכניס. בקיצור, מפה לשם, המצב שלי ממש רע. עם כל יום של מלחמה אני מאבד קורטוב אחד של שפיות, ונכון לשבת אחהצ, מאגר הקורטובים שלי עומד על 3. מצד אחד, זה אומר שאתמול הוא עמד על 4 והיה שמח. מצד שני, אני חושב שאני צריך פטיש חדש, כי השעמום הגיע לשיאו.