היא הייתה עם הרבה גברים, וזה הפך אותה לטובה מאוד בלזייף הנאה. אחרי שאני עושה לה דברים אני שואל אם היא אהבה את זה, והיא אומרת כן. ואז אני שואל אם היא באמת אהבה את זה, והיא אומרת כן. ואז אני שואל אם זה חדש לה, והיא תופסת לי בסנטר ואומרת שאני חמוד.
כשהיא ישנה לידי אני ער וחושב מה לעזאזל אני יכול לעשות שיהיה חדש לה באמת. מסיט את השמיכה ומסתכל על העור שלה. מעביר יד בעדינות ואבוד -- איך אפשר בכלל לחשוב על משהו חדש? כשאני נוגע בה אני יודע שהיו כאן גברים בכל מקום, וכל פעם שאני מתיימר לחדש, משהו בארשת שלה - נוחה ולא מופתעת - אומר לי: "כן, היו גם כאן."
היא רואה גם מישהו אחר. נקרא לו "פרנץ פרדיננד", או "פיפי", בקיצור. כשאני שואל איך היה לה איתו, היא אומרת שנחמד. וכשאני שואל מה עשה לה, היא מספרת לי דברים. ואז אני מרגיש כמו הדיוט פרובינציאלי. איך זה תמיד אחרים שמכירים את כל הדברים האסורים שבחורות אוהבות? ואיפה הם לומדים את זה - כי בוודאות לא מלמדים את זה בפורנהאב. הם באים עם זה מהבית, או חושבים על דברים בעצמם?
זה פוגע לי בביטחון ואז לפעמים גם לא עומד לי, אבל היא יודעת איך לגרום לך לעמוד.
לפעמים יש לי הברקות, ואז כל היום אני לא יכול להתאפק מלעשות לה. כשאני עושה, זה תמיד אותו סיפור. אם אני שואל אותה, היא אומרת לי שלדבר החדש הזה שהמצאתי יש אפילו שם, ויש וריאציות ואסכולות. והיא מראה לי שילובים ותנוחות ומהלכים של הכנה מקדימה או עיבוד מאוחר, ושילוב של אובייקטים - הכל מוכר וממופה וידוע.
לפעמים אני שואל אותה מה לעזאזל אני עושה כאן. ומה היא עושה איתי - מתי תעזוב? היא אומרת שאני צריך להיות ברגע. אבל אני פשוט לא יכול.
האם אי פעם אמרתי לה משהו שלא אמרו לה? פעם אחת כתבתי עבורה שיר. ואז היא אמרה שהיא חייבת להראות לי משהו, וחיפשה חצי שעה בהיסטוריה של השיחות, עד שהיא מצאה שיר שאחד אחר כתב לה, לפני שנתיים או משהו - והוא היה מאוד דומה אבל יותר טוב.
אני מרגיש כאילו אני הולך ביער שבכל פינה דרכו בו. מפלס דרך בין שיחי פרא קדמונים - רואה פתאום חד-קרן זוהר וקסום, ומתמוגג כי אני יפה-נפש וחזיתי משהו שאיש לא ראה ולא יראה - ואז בדרך חזרה רואה חבורה של ילדים בני 18 מבת ים שצוחקים ביניהם כשהם מסיטים את השיח-פרא-קדמוני מהדרך ומפנטזים בקול איך הם הולכים לרכב על החד קרן היום. ורואים בטיקטוק סרטון של דפר אחר שמסביר מה "הדרך הנכונה" לרכב על החד קרן (ולהצליח באותו זמן בשוק ההון -- ??).
"אז מה הדרך הנכונה לרכב עלייך?" שאלתי אותה. והיא פשוט צחקה.
אבל זה לא היה צחוק מופתע, זה היה צחוק מתורגל.