אני פוחד.
פוחד שלא אצליח לדבר.
אני פוחד שאם אנסה, שום דבר בעל הגיון לא יצא ממני.
אפילו יותר גרוע, אם אסתכל - לא משנה למי - מישהו או מישהי, בעיניים
הכל ישפך כמו מדלי.
רגשות, פחדים, תשוקות, חרדה, ומין - כל כך הרבה מין.
כל כך הרבה שהכל נגוע בו וזה איכס. אני מזוהם. כל החטאים הכי גדולים שלי.
החטא של לרצות, לערוג, להתאוות - איכסה כל המילים האלה. ויש עוד:
לסובב את הבטן, ללקק מרצפות, להזדחל כמו כוח החיים עצמו בצורתו הבזויה ביותר - וקטור שנע קדימה. גוף ללא רגליים וידיים. לא עוד לו. ושום דבר מלבד זה לו. בזוי!
שנאה, שיקוץ, סלידה, גמירות, עייפות, תשישות סולידית טוטאלית מתמידה
נגד וכלפי הכל.
שונא את עצמי. שונא את המיניות שלי. שונא את הרצון לחיות. כזה הוא, חסר תועלת.
סדורים ומוכנים כמו הטילים המכוערים במערות של אירן - אירועי החיים שלי הרודפים אחריי ובאים כל אחד להפליק סבל בטעמו שלו. הנה לך: חדש או חוזר, הכל אותו דבר. הרגש המוכר: רע.
המעצורים אין הם אלא הביטוי האחר של הרצון העצום לחיות ולהתחבר עם הכל. שני הדברים עשויים מאותו חומר: אחד נוזלי, האחר מוצק. כשאני יושב על ספסל כל גופי מכווץ מתוך חרדה לא להיות הספסל. אם אשחרר, גופי יתמזג איתו ואשָכח. אני פוחד מהחרקים הזוחלים על גופי - כל כולי חרדה מהם. אם אשחרר את מה שהחרדה עוצרת, אתמוסס באכסטזה של נתינה, חמה מלאה ומוארת יותר מהשמש. נוזל שעשוי זהב. אותו אעניק לחרקים, שיאכלו את בשרי הרי הוא לחם. ואהיה להם לגוף.