רק נשלטת מדויקת עבורי תצליח להבין עד הסוף את מה שאכתוב עכשיו על 2 הסצנות השונות. היא צריכה להיות סבלנית, לאהוב את שתי הסצנות ולהבין שבמעבר ביניהם, שם מתחיל הקסם. אם בסרט שהיא תחווה אין את שתי הסצנות, אני בוודאות לא הגיבור שלה, אבל אם כן, הסרט יהפוך מהר מאוד לסדרה בהמשכים.
בסצנה הראשונה, אהיה המגן, החבר, מחבק ומכיל. עמקי הנפש, הפחדים ורמזים לנקודות התורפה של הגיבורה הנוספת יחשפו שם. אבל גם האומץ, התעוזה שאולי יתחבאו להם טוב טוב בפנים, אמצא אותם ואשים עליהם את היד.
מה שכן, שום דבר לא יכין את הנפש החשופה למה שיתרחש מיד לאחר המעבר...
ופתאום, הגוף שלה ירכן קדימה, הידיים יפרסו לכיווני והחיה שבי תצא החוצה. היא לא תשתולל, רק תהיה מחושבת ועוצמתית, ותדע להינעץ בעוצמה וללא רחמים בכל חור בנפש ובגוף העדין שלה. הידיים שלי יקבעו אותה לזוויות הנכונות שעוצמת הנעיצה תהיה מדויקת ליצר שמבקש להתפרץ אצלי החוצה.
למרות שהכוח שלי יתפרץ בהפתעה, ויגרום לשדיים, ישבן ושאר חלקי הגוף להיפצע, להסתמן, ולכאוב, דווקא תחושות התנגדות טבעיות יתחלפו בכניעה ושחרור. זה יכאב יותר, תחושת הריקנות תהיה עוצמתית יותר, אבל הזיכרון מהסצנה הראשונה עדיין טרי ויעשה את שלו.
עמוק בפנים, למרות תחושת העירום והפגיעות, גיבורת הסרט תרגיש מוגנת מאי פעם. היא תבין שאומנם היא לא מובילה את התסריט אבל היא גיבורה לכל דבר, שבלעדיה הסרט לא קיים. ושבעצם בכלל לא מדובר בשתי סצנות, אלא בסצנה אחת גדולה שגם שאנעץ עמוק בתוכה בכל מקום בחייתיות, אהיה תמיד גם החבר והמגן שלה.