אז יצאתי לרוץ, אוזניות בפול ווליום, פלייליסט מדויק לאימון שלאט לאט יתגבר בעצימות שלו ובניתוק מהחיים שלעיתים נראים לי כמו אוטוסטרדה ללא יציאות.
מתיחות, חימום, ריצה קלה ולאט לאט מגביר קצב ולאט לאט המחשבות של היום יום מתנתקות.
עטוף בבועה מנותקת מהעולם, כבר בקצב גבוה והזיעה מתחילה לטפטף מהקרחת על הפנים. רק אני, מוזיקה, נשימות וזיעה.
פתאום עוברת אישה, עם כלבה שדומה מאוד לזו שהרדמתי לפני מספר שנים. ותוך כדי הניתוק, התחברתי בנחשבות לתקופה שפרצתי לחצר של משוגעים מהשרון שהתעללו באוצר הזה שלקחתי מהחצר שלהם בלי שישימו לב. החברה הכי טובה שלי במשך שנים, שלימדה אותי מה זה לאהוב באמת, וקיבלה ממני את המתנה האירונית ביותר, זריקת הרדמה, כי מה יותר חשוב מלגאול מייסורים את האהובה ביותר.
500 מטר נוספים, מהירים יותר ממה שהייתי מסוגל, וסחרחורת קלה זרקה אותי פתאום לדרום לבנון, 29 ק"מ מעבר הגבול, מארב על יד "כפר ת'בנית". שינינו מיקום להתקרב למטונפים, ככה קראנו להם. זיעה, סחרחורת, מאמץ אדיר, כי כל הציוד של חייל מהצוות שכרגע נמצא בשוק, יושב עלי. סחרחורת קלה. ככה נזכרתי.
הגעתי לסוף שביל הריצה, נתתי כיף לתמרור עצור, עברתי את הכביש והסתובבתי בחזרה. עובר על יד זוג מבוגרים שבקושי הולך, מחזיקים ומעודדים אחד את השני. מזכירים לי את ההורים שלי אבל קצת יותר מבוגרים. מן הצצה למה יהיה עוד כמה שנים, ונגיעה באחד הפחדים הגדולים שלי שהחיים בסוף יפגישו אותי איתו. מה יקרה כשההורים האהובים שלי יגדלו עוד? האם הם יסבלו? וכמה חשובה השיחה שאעשה בבוקר לשאול לשלומם, למרות שרק אתמול ראיתי אותם.
סיימתי את הריצה. ובכלל לא לא ברור לי אם התנתקתי או בכלל התחברתי? אבל תוך כדי המתיחות נזכרתי שאת השיעור הזה כבר למדתי, וזה שלב היישום. שלפעמים להתנתק הוא בעצם להתחבר, ושלכל המחשבות יש מקום, תמיד. הדלת פתוחה, ולא אאבק בהם יותר לעולם.
