בחיי, תקופה מרתקת. קשה אבל מרתקת. אומנם לא גיליתי שום דבר חדש, רק גיליתי עד כמה אני כזה, נו, כזה כמו שאני.
ממתי אני כזה קשוח?
מאז ומתמיד הייתי. כנראה שהבנתי שאי אפשר לשבור אותי, כי בסוף כמו בסרט בדיוני, אני מרכיב את עצמי מחדש. על הדרך, השלם שהפך לשברים לרגע, מקבל צורה חזקה יותר. הבנתי לאחרונה שנשברתי כחלק מהאבולוציה שלי, וכל שביקה היא בעצם הזדמנות פז לעצב את עצמי בצורה מעט שונה.
וממתי אני כזה רגיש?
רגיש תמיד הייתי. אבל כזה רגיש? הבטן והלב שלי תמיד היו חשופים ופגיעים, אבל ידעתי לייצר מגננות מהירות שלא רק שמרו על הלב אלא גם חסמו אותו מלהתחבר ללב אחר. ברגע שהלב הרגיש כאב הבנתי שהפכתי רגיש יותר כי בתכלס הסרתי מגננות. ועכשיו מוכן להרגיש, כנראה יותר מאי פעם.
ממתי אני פרפקציוניסט?
פה דווקא התשובה עם קצת טוויסט. כי מי שמכיר אותי יודע שתמיד שאפתי לשלמות. זה גם היה בעוכריי. כי הבנתי לאחרונה שלהיות מצוין זה גם לדעת איפה לחפף ואילו קיצורי דרך לקחת, ומתי להתעקש ללכת בדרך הארוכה.