אספר לכם עליה קצת עליה, קצת עלי, אבל בעיקר עלינו.
אתחיל דווקא בזה שהיא לא יודעת למה היא נכנסה. זה כל פעם מדהים אותה מחדש. היא רגילה לקבל כל מה שהיא רוצה וחשבה שהיי, עוד אחד שבסוף יסתובב מהעיניים והחיוך שלה ובום, יישבר כמו כולם. במקום זאת, היא למדה שהגוף שלה יכול להפיק קולות של תסכול שגם מצליחות להרטיב לה כהוגן את התחתונים.
היא תמיד חשבה שהיא כמו מכונה של צרכים וייצרים שמפעילה את עצמה. צריכה שיגעו לה, שירימו לה, שיתנו לה, שיגמירו אותה ובסוף גם נוגעים בה, מרימים לה וכל מה שהיצר זקוק באותו הרגע. היא למדה, שהקסם עובד גם עובד אבל חיוך קטן שאני מבליח לכיוונה והוא יעבוד גם כנגדה. לא כמשחק כוח, אני לא שם, ההפך, כמקום בטוח סוף סוף להיכנע ולהירגע. היא הבינה בסוף שאומנם יש מכונה, אבל לא היא מפעילה אותה.
היא מפחדת מאוד מגבהים. יותר מרוב האנשים, ומשתוקקת לראות את הנוף מלמעלה למרות הפחד המקפיא. אז כמו כדור פורח שלא ימריא בלי הכנה מסודרת על הקרקע, שהכל יהיה במקום מוכן, מתוח מלא באוויר החם המדויק הטמפרטורה הנכונה, שלא ישאיר לן ברירה אלא להתרומם באוויר גבוה גבוה. ככה היא למדה שלפני שהאצבעות, הזין, והמוח המעוות שלי יחפרו בכל נקב ונים שלה, כמו הכדור, ככה הגוף, יהיה חם עד שלא יוכל שלא לעוף למחוזות חדשים.
היא סוחבת איתה מטען מכובד של אנטי להרבה מילים שפותחות הודעות מזרים רנדומליים בכלוב. מילים כמו חור, זונה, ילדה, כלבה עוררו בה חלחלה והיא קברה את המשמעות שלהם עמוק באדמה יבשה. אבל הזרעים שם, והשקתי את האדמה עם הרבה קשב ואהבה ולאט לאט השדה צמח ופרח. החור שיגשג, הזונה והילדה ראו את אור השמש ורצו לצמוח עוד. אבל פתאום עוד זרעים, כמו גורה, צעצוע וקטנה הכו שורשים ושגשגו. ויש עוד שתכף יצוצו ויגדלו.
והרעש, כמה רעש יש לה בראש. מחשבות, פחדים, תהיות, שריטות. מערבולת בלתי נגמרת של רעש, כמו מקהלה פילהרמונית שכל כלי יצא מכלל משליטה. והרעש ממשיך, הכלים מנגנים אבל כשהמבט חודר אליה דרך העיניים בסוף הכלים המיותרים מפסיקים לנגן, ושאר הכלים מסתדרים אחד ליד השני ומוצאים אוקטבה משותפת ומתחיל ניגון נעים, מרגיע עד שהוא נעלם בשקט משחרר.
הכרתם קצת. ועכשיו תורי להכיר אותה...
