אני והחיה שבי

מישהי כתבה לי לא ממזמן "אתה מדבר בעיקר על עצמך בבלוג. קצת מרוכז בעצמך, לא?" 

צודקת. אבל הקטע של לכתוב בלוג אישי, שהוא עלול להיות, רחמנא ליצלן, אישי. עלי. מה יותר אמיתי מזה? 

אז לכבודה (לכבודי...) אכתוב את הכי אמיתי שלי. שוב. עלי (תופים).

אז הכי אמיתי שלי מורכב מהמון חלקים שעל פניו לא יכולים להסתר ביחד. כי "תעיפי לי את הכוס שלך מהר לפה" לא מסתדר עם החיבוק המנחם שאתן 20 דק קודם, בגלל שהיום שעברת היה זוועות עולם.  הכי אמיתי? לי זה מסתדר מצוין. 

זה יתחיל אולי להתיישב כהגישה המנטורית שלי שתדריך אותך איך לנהל את היום יותר טוב כדי להכניס יותר ללוז שלך ביעילות, תתבטא גם באיך להרפות 3 חורים בו זמנית רק כי להצליח להעמיס לתוכם את כל השדים המטונפים שלי רק כי בא לי באותו הרגע.

ואנחנו נצא, ונשתה, ונצחק. אף אחד לא יזהה, גם לא את לרגע. אבל כשהשירותים פתאום יקראו לך להתרוקן מ2 בירות וצ'ייסר, פתאום תשימי לב שהשיש הזול בשירותים הוא בעצם מראה שהפנים שלך ימעכו לתוכה בזמן שאקח את מה ששלי כבר בפעם המיליון.

מסתדר לך? לא מסתדר לך? זה הכי אמיתי שלי וזה מה שיש