אני והחיה שבי

השמים קדרו והירח צלל לאופק

הכל חשך, יש עננים? אין עננים?

הכל שחור, מה שבטוח שאין כבר כוכבים ועלטה מוחלטת אופפת הכל 

כשהבנתי שלפנות ימינה, שמאלה, להמשיך ישר עדיין משאיר אותי בחושך, התעקשתי לדמיין נקודה קטנה בשמים. עוד מבט, ועוד אחד, אלפי מבטים. אני לא אתייאש. הצוואר מתוח והעיניים מחפשות נקודת אור. ופתאום נקודה קטנה מאירה בשמים.

בהיתי והתקרבתי אליה, תוהה אם זה מציאות או דמיון שיצרתי אבל הכוכב ממשיך להאיר וגם לנצנץ. קורץ לי, במן גיחוך קל, שהיה בעצם כל הזמן פה, גם כשחשבתי שהשמיים קודרים.

אין לי מושג אם הכוכב שרק עכשיו ראיתי ימשיך להאיר לי, אבל הוא כבר גרם לי לחייך, לגאווה חזקה כי שוב לא וויתרתי לעצמי, וסימן לי שהשמיים בכלל לא כאלה קודרים.