תמיד ריתק אותי אנשים, צמחים וחיות ששרדו. כמה שאפשר ללמוד מהם. כי בסוף החיים, הצורך, הפנטזיה והכמיהה , כל מה שבעצם הוא אוויר לנשימה בשבילנו, חזקים מאיתו. אנחנו תמיד נמצא את הדרך לממש אותם, ולחיות.
גם אם הספאלט צפוץ ויבש, מספיק סדק קטן שהצמח ינוק דרכו את המעט המים שמצא, ויפלס את דרכו לאוויר שלמעלה.
הציפור במצוקת מזון תמיד תמצא חברים נוספים לצרה, והם יאחדו כוחות כדי לעבור במסע של אלפי קילומטר רק בשביל לשרוד.
הפטרייה גם לא וויתרה, היא העבירה את עצמה אבולוציה מרתקת בשביל להצליח לשרוד במקומות חסרי אור מתחת לאדמה.
סוגים מסוימים של נחשים וזני לטאות גם מרתקים מאוד, כי במקום לדמם למוות כשהזנב נקטע, הם מצמיחים אותו מחדש בשביל להצליח לנוע מהר, להתחבא ולהמשיך להתרבות.
ועצים מרתקים אותי במיוחד, לא משנה כמה הגזע יבש וחולה, יצוץ ממנו מתישהו, בשארית כוחותיו, גבעול קטן משום מקום. הגבעול יכה שורש בעץ הגוסס, בדיוק בזווית לשמש, כדי למקסם את מעט המשאבים שלו כדי להצמיח שוב חיים.
וגם אם הבדס"מ שבי או בך כרגע כבוי, או בלי תנאים מינימליים לצמיחה ושגשוג, בסוף, כמו בגזע העץ ובכלל בחיים, יצוץ לו גבעול קטן, שיצמח, יפתח, ויהפוך לעץ גדול, בעצמו.
מוקדש לגבעול הקטן ❤️🫶🙏
