היו הרבה מתנות מולי. אבל בחרתי אחת, מיוחדת, שלא היה לי ספק שהיא המרגשת מכולן. לא היה אכפת לי כמה שכבות ועטיפות מסתירות את מה שמתחת, האינטואיציה קראה לי להרים מתנה אחת ספציפית שהיקום שם מולי.
מה שיפה במתנה שבחרתי, שהעטיפות מסביבה שזורות אחת בשניה. כדי להוריד אחת, אפשר להוריד ממנה מעט, ואז נדרש להוריד קצת מאחרת, ועוד אחת, כדי להמשיך לקלף אותה לאט לאט בזהירות.
עטיפה אחת של של פתיחות, שרק לקלף אותה מעט מרגשת אותי, וזה חושף לאט לאט עטיפה נוספת, של פנטזיות רדומות. גם אותה מלהיב אותי כמו ילד לחשוף, אבל בזהירות, יש מתחת גם עטיפה של פחדים וחששות. ועוד ועוד עטיפות, שכבות.
את העטיפות שאני מוריד אני חלילה לא זורק לפח, זו מתנה מיוחדת ונדירה, שלכך עטיפה יש סיבה, צורך, הגנה מיוחדת ומתוחכמת שחיכתה לי שאוכל לקלף אותה, בעוד אחרים ניסו עם סכין חדה לחתוך הכל במכה ורק גרמו לה להיעטף בעוד שכבות שהיום אני מקלף.
והמתנה מרגשת, לא דומה לשום מתנה אחרת, ולא אכפת לי בכלל אם יקח לי הרבה זמן לקלף אותה, או מעט, כי המתנה שלי, ורק שלי, וזכיתי בה ביושר ואני ראוי לכל שניה להתענג על הקילוף האיטי.
