למדתי לחיות את הרגע, וברגעים שאני חווה יש הרבה תמונות שאני מצליח לראות מבעד לעדשות העיניים שלי שלא מפסיקות להנציח כל רגע. כל רגע ראוי להנצחה.
בתמונה אחת תפסתי את החיוך המיוחד המתרגש שלה כשהיא ראתה אותי אחרי מספר ימים שלא התראינו.
בתמונה אחרת היא נשמה עמוק, עצמה עיניים, כשהידיים שלי מותחות את השדיים שלה מולי, רק בשביל שהפטמות יזדקרו אפילו עוד לקראת הנשיכה שלי.
ואז, כשאחזתי בשיער הבהיר שלה עם אצבעות המוקה שלי, הקונטרסט היה כל כך יפה, שהמשכתי להביט ולחייך, עוד כמה שניות, בשיער שלה שזולג לי בין האצבעות. איזה תמונה מהממת.
ואז היה לי רגע של בלבול קל, ביני לבין הגרידיות שבי. היה מאתגר לבחור בין היד הגדולה שלי שמפסקת עוד את הרגליים שלה, היד השניה שמכוון את הזין שלי לתוכה, או את המבט המסופק בשניה המדויקת שננעצתי לתוכה עד הסוף. בעצם, צילמתי את הכל.
לשבריר שניה, היה עוד מבט שלה שלא וויתרתי והנצחתי בתמונה. כשהפכתי את ה"אתה מזיין אותי" ל"טוחן" ו"מפמפם" בכמה שאלות, המבט שלה היה אחר, הסוטה שלה יצאה החוצה וביקשה עוד, לא התנצלה. זה היה מבט ששווה עוד תמונה.
גם כשהיא בלעה אותי בפעם הראשונה ביחד עם הגבול שלה, המבט המרצה שלה אמר הכל, הוא היה מדויק לי כל כך שאני בטוח שגם המבט שלי, היה שווה תמונה, כי הייתי כל כך מרוצה, כי היא הייתה, כל כך ראויה.
אבל את התמונה האחרונה לא אשכח. שהיא מלוכלכת ומטונפת ממני, מהסטיות שלה ושלי, ועומדת להיפרד לשלום, כשתחושת געגוע כבר מציפה אותי ואותי מבפנים. אמרתי בלב, והיא בטוח שמעה, "בקרוב גורה קטנה שלי, בקרוב, נצלם עוד הרבה תמונות ביחד..."
