אני והחיה שבי

בכל מגננה שמוסרת, התחושה מתהדקת.

הראייה שלי שהופכת צלולה שם, בתוך הנפש, עמוק במעיים.

היד שמתהדקת על הצוואר שולטת פתאום בכמות החמצן שיוזרם לריאות שלה.

והדיוק המתמיד בהצלפות על הישבן מהדק את הקשר בין צלילי החביטה על הגוף וכמות הנוזלים שיצאו ממנה. 

והדפנות, שמתהדקות חזק חזק סביבי, עוטפות אותי בזמן מפלח, נכנס ויוצא מכל מקום שרק ארצה.

והשדים יתהדקו חזק חזק אחד לשני, וירקדו ביחד בחופשיות כאילו שאף אחד לא רואה, וכאילו שאין מחר,  רק היום ועכשיו.

הכל יתהדק