וכשאני מתבונן בך
אני לא יודע איפה את נגמרת ואיפה אני מתחיל
אנחנו כמו שני נהרות שנפגשים בנקודה אחת
את, גועשת ונסערת, מתנפצת על גדות תילי האדמה שכובלים אותך
אני, מהיר, שקט, צלול ושלם עם היותי, מלטף את גדות תילי האדמה שמגדירים אותי
וכשאנחנו מתערבבים באותה נקודת מפגש במרחב
נוצרת סימביוזה מושלמת של שני אנשים פגומים
אני לא יודע איפה את נגמרת ואיפה אני מתחיל
אבל אני כן יודע שזה כלל לא משנה
אין לי שום רצון לדעת
אני עוטף אותך ואת מתעטפת בי
מרגישה את חום גופי
את שערות חזי מלטפות את גופך העירום
וכשאני סוטר לך זרמים של עונג וכאב עושים את דרכם מגופך לגופי
והידיעה שאת שלי מאלחשת את הכאב ומגבירה את העונג
ילדה שלי
לעולם לא תצעדי לבד
תמיד אהיה שם, חלק ממך
זורם לך בעורקים
את הכלבה שלי
את הזונה שלי
ואני האדון שלך
המאסטר שלך
זה שהופך את כל הטירוף שמתדפק על דלתך
להגיוני
לנסבל
לרעש רקע בלבד בתוך היקום הזה שהוא רק אני ואת