בואי לכאן, בואי קטנה שלי
שבי למרגלותיי, הביטי בי
מבט כזה...
שחציו התרגשות וחציו חשש מהבאות
ואני אשב על כיסא, מביט בך
ואתענג על איך שאת מביטה בי מלמטה
ומחכה בסבלנות שיגיע תורך
אני יודע שבפנים הדם שלך גועש
נצמד לדפנות הורידים
וכשאת עוצמת את העיניים וסותמת את האוזניים, הלמות ליבך משתלטות לך על התודעה...
כמו פעמון שמצלצל כל כך חזק
ומפזר את המחשבות ברגע אחד
ואל תגידי לי, אהובתי, מילים ריקות מתוכן
אני לא רוצה לשמוע,
כמה אני יפה
וכמה אני שרירי
וכמה אני חכם
ואיזו אינטליגנציה רגשית אני אוחז
וכמה שהמילים שלי מרטיבות אותך
או כמה שהזין שלי גדול ועבה
כי האמת היא, מותק, שאני לא מאמין למילים שלך
כמו שאני לא מאמין למילים של אף אחד
אבל אני כן מאמין לתגובות הבלתי נשלטות שלך
כשאני מוריד את החולצה ואת נושכת את השפה של עצמך באינסטינקטיביות מחרמנת שכזו
אני מאמין לך...
כשאני מצליח להבריח את השדים שלך במילותיי ורואה אותך נרגעת עליי
אני מאמין לך...
כשאני לוחש לך באוזן מילים של שליטה ומרגיש באצבעותיי איך את נרטבת למטה
אני מאמין לך...
כשאני מוריד את הראש שלך על הזין שלי ורואה איך את נחנקת ממנו ומריירת עליו ונותנת את כל כולך אבל לא מצליחה להכניס את כולו לגרון שלך, אבל את לא מוותרת
אני מאמין לך...
את מבינה, אני לא מאמין במילים, כי נכוויתי יותר מידי ממילים של אנשים שמוכנים להגיד הכל כדי שיקרה כרצונם...
רק המעשים קובעים, המעשים שאנו לא שולטים בהם, אלה שמגלים את הכוונות האמיתיות והנסתרות...
אז אני מאמין לך - אבל לא בגלל המילים שלך מותק, אלא בגלל שאני קורא אותך מתוך המעשים שלך ומגלה כל פעם מחדש כמה את אותנטית, ושלי, ורק שלי...