הסערה מתוכי כותבת...

"לעצום את העיניים חזק...
לא לפתוח
לא להציץ.
להתאפק."


ככה היא עומדת.
על ארבע כמובן. לא על שתיים.
חשופה כולה. מבחוץ ומבפנים.
מחכה.
לא יודעת למה.
מתכוננת
לכאב.

"מה הוא עושה?
מה הרעשים האלה?
זה יכאב?
בטח. איזה מפגרת אני.
בוודאי שזה יכאב.
השאלה כמה?
אני אעמוד בזה?
כן. אני אפילו אהנה.
ובסוף, כשהוא יחבק אותי
ויישק על שפתיי ולחיי, נשיקה עדינה,
אז הכל יהיה בסדר"

היא שומעת רעשים.
"כן. היא מחייכת לעצמה בפנים
(אם זה יהיה חיוך חיצוני היא תענש)
הוא לא מסוגל להשאר עם הבגדים עליו.
הוא חייב לשלוף אותו החוצה."

הוא לא קושר.
הוא לא עוטף את העיניים בבד.
הוא לא חוסם את הפה.
הוא אומר לה:
"תעמדי על 4.
אל תזוזי.
עצמי עיניים
והמתיני"

ורק בגלל מי שהוא, רק בגלל זה
היא מצייתת.
ממושמעת.
מחכה
מצפה.
למה?

היא שומעת שריקה...
לא.
לא כזו שיוצאת מהפה, דרך השפתיים העדינות שלו
(שעומדות בניגוד גמור ל"קשיחות" שלו כאדון)

"מה השריקה הזו?
אני יודעת שזה קרוב.
קרוב מאוד
למה אני צריכה להתכונןן?"

ואז.
זה מכה בה.
קודם כל ההבנה מה זה.
ואח"כ המכה עצמה.

השוט.

דק, שחור, עם ידית.
בקצה שערות סוס.
שורק, כואב, מרטיב...

מתפתל כמו נחש
מצייר בחלל פרבולות
חותך את האוויר
בכח, אך יחד עם זאת בעדינות
מתקדם בנחישות לכיוונה
להכאיב
מאהבה.

ואחרי המגע הבלתי נמנע
החריץ שישאירו שערות הסוס בעור
החריץ שכואב עכשיו ויכאב גם מחר.
אחר כך.
היא יודעת ששערות הסוס גם ילטפו...