הסערה מתוכי כותבת...

בחלל החדר מתנשא צליל עצוב,
זמרת קאנטרי שרה שוב,
שיר ישן על גבר אהוב,
שנטש, ברח, השאיר לב כאוב.

והשיר מרטיט גיד ומיתר.
כאבה נמשך מהיום למחר,
עצבותה ניכרת בכל מקום ואתר,
הוא עזב, נמלט, אל ארץ ניכר.

ואני, המאזין, בבדידותי שוחה.
את זכרונותיי ממנה שב ודוחה,
מלחמה בליבי, נגד הזרם שוחה,
לא רק אישה, גם גבר בוכה.

סתם בא לי לכתוב משהו.
לא יודע מה.
אין לי מוזה.
מרגיש קרוב ל"כלוב"
מרגיש טוב פה.
פתוח.
זהו.
ביי

"לעצום את העיניים חזק...
לא לפתוח
לא להציץ.
להתאפק."


ככה היא עומדת.
על ארבע כמובן. לא על שתיים.
חשופה כולה. מבחוץ ומבפנים.
מחכה.
לא יודעת למה.
מתכוננת
לכאב.

"מה הוא עושה?
מה הרעשים האלה?
זה יכאב?
בטח. איזה מפגרת אני.
בוודאי שזה יכאב.
השאלה כמה?
אני אעמוד בזה?
כן. אני אפילו אהנה.
ובסוף, כשהוא יחבק אותי
ויישק על שפתיי ולחיי, נשיקה עדינה,
אז הכל יהיה בסדר"

היא שומעת רעשים.
"כן. היא מחייכת לעצמה בפנים
(אם זה יהיה חיוך חיצוני היא תענש)
הוא לא מסוגל להשאר עם הבגדים עליו.
הוא חייב לשלוף אותו החוצה."

הוא לא קושר.
הוא לא עוטף את העיניים בבד.
הוא לא חוסם את הפה.
הוא אומר לה:
"תעמדי על 4.
אל תזוזי.
עצמי עיניים
והמתיני"

ורק בגלל מי שהוא, רק בגלל זה
היא מצייתת.
ממושמעת.
מחכה
מצפה.
למה?

היא שומעת שריקה...
לא.
לא כזו שיוצאת מהפה, דרך השפתיים העדינות שלו
(שעומדות בניגוד גמור ל"קשיחות" שלו כאדון)

"מה השריקה הזו?
אני יודעת שזה קרוב.
קרוב מאוד
למה אני צריכה להתכונןן?"

ואז.
זה מכה בה.
קודם כל ההבנה מה זה.
ואח"כ המכה עצמה.

השוט.

דק, שחור, עם ידית.
בקצה שערות סוס.
שורק, כואב, מרטיב...

מתפתל כמו נחש
מצייר בחלל פרבולות
חותך את האוויר
בכח, אך יחד עם זאת בעדינות
מתקדם בנחישות לכיוונה
להכאיב
מאהבה.

ואחרי המגע הבלתי נמנע
החריץ שישאירו שערות הסוס בעור
החריץ שכואב עכשיו ויכאב גם מחר.
אחר כך.
היא יודעת ששערות הסוס גם ילטפו...

לא יודע מה קרה לי היום. אבל משהו קרה.
היום הוא - מיסטר הייד - קם לתחייה.
זה התחיל ללא כל הודעה מוקדמת, באופן כל כך תמים, נאיבי.
ראיתי אותה - אישה. גבוהה, רזה, חתיכה, יפה ו...דתייה.
שמה את הילד/ה שלה בגן ונכנסה לרכב.
מאזדה לנטיס לבנה. שנת 94-95.
ונסעה...
ואז הוא בעט.
מיסטר הייד.
"אני רוצה אותה" הוא אמר
וד"ר ג'ייקל נכנע.
נסעתי אחריה. עמדתי לצידה.
ברמזור.
מיסטר הייד כמעט פרץ החוצה,
רצה להגיד לה משהו
אבל אז ד"ר ג'ייקל, השקול והטוב התעשת.
"אל תעשה טעות".
ומיסטר הייד נכנע. חזר לכלא.
אבל לא לאורך זמן....

אף פעם לא ידעתי במודע שזה קיים
הצורך לשלוט, להשפיל ולהנות מזה....
תמיד הייתי עדין ורך
עד שהיא באה
חפרה עמוק, הגיעה עד הקרקעית
עד הרוע הטבעי שקיים בכל בן אדם
והיא שחררה את זה
הוציאה את זה החוצה
רציתי לצעוק דיייי
רציתי לומר לה מספיק
אבל לא יכולתי - נהנתי.
איתה הייתי מיסטר הייד
ובבית - ד"ר ג'ייקל
עד שהחלטתי - אני רוצה להיות אך ורק ד"ר ג'ייקל.
מיסטר הייד מת. יחי המלך החדש.
אבל, כמו שתמיד רואים בסרטים, האיש הרע אף פעם לא מת. הוא חיכה ועכשיו הוא מתפרץ מחדש.
לא רוצה - תמות!!
רוצה להיות אדם מן הישוב...
די.
לך...